ילדי דור ה־Z מפיקים רילס וסטוריז ברמה של עורכי וידיאו מקצועיים עוד לפני שהם לומדים לפתור משוואה עם נעלם אחד. אך כשהמציאות דוחקת אותם בין הבית למרחב המוגן, הסביבה הדיגיטלית שלהם הופכת למדבר לימודי. במקרה הטוב הם מקבלים שידור זום מקרטע, כזה שלא מנצל אפילו שבריר מהסקרנות והיכולות הטבעיות שלהם. בתוך שפע התכנים של עידן הרשתות החברתיות מערכת החינוך לא השכילה לייצר אלטרנטיבה איכותית מראש - כזאת שמדברת בשפתם של התלמידים.
"בתיכון כבר יש הלחץ של הבגרויות, אבל גם שם המוטיבציה נשחקת בגלל חוסר הוודאות. בסוף, בשני המקרים - אם זה לא מגרה את הילד ולא מדבר אליו, הוא פשוט לא שם. מסיבה זו אתה רואה שיש נערים בכיתה י"ב שלא יודעים לכתוב או לדבר".
בהתאם לכך טולדנו מצביע על מגבלות המודל הקיים במערכת: "אי אפשר לצפות ממורה אחת לנהל 30־40 תלמידים בזום ולהגיע לכל אחד. זה פשוט לא עובד. ילד יכול להיות עם מצלמה סגורה, אתה לא יודע אם הוא בכלל מקשיב. וגם אם תעשה שיעור מוקלט לכולם - זה לא פותר את הבעיה. השאלה היא לא איך מעבירים חומר, אלא איך גורמים לילד לרצות ללמוד אותו".
הפתרון מבחינתו מתחיל בהתאמה אישית עמוקה: "אנחנו ב־Class A עובדים בקבוצות קטנות או אחד על אחד, כי זה כל ההבדל. מבחינתנו מורה קודם כל צריך להבין את הילד - מה הוא אוהב, מה מעניין אותו - ורק אחר כך ללמד. אם לא הצלחת לגייס את התלמיד השיעור הוא פלסטר. מה שחשוב זה מה קורה אחריו - אם הילד ממשיך ללמוד לבד.
"במודל שלנו פיתחנו למורים כלי בינה מלאכותית שבונה מערך שיעור מותאם אישית תוך דקות. יש לנו גם מערכת שמקליטה ומתמללת שיעורים, כך שהתלמיד יכול לחפש נושא ספציפי ולחזור אליו. זה משפר מאוד את האפקטיביות, אבל זה לא העיקר. בסוף הפערים ייסגרו רק כשנצליח לפצח איך לגרות את התלמיד ללמוד - וכל ילד צריך פיצוח אחר".
לשכפל כיתה למסך
"למידה מרחוק כפי שמיושמת היום היא במידה רבה פלסטר. הבסיס השגוי הוא עצם ההנחה שאם אין כיתה - פשוט מעתיקים את השיעור לזום. זה לא עובד. זה מודל העתק־הדבק של למידה פרונטלית - רק בגרסה חלשה יותר. המורה רגיל לעמוד מול תלמידים, לראות עיניים, להגיב. פתאום הוא מדבר לריבועים על מסך. התלמידים עייפים, מוסחים, לא באמת נוכחים. זה לא מגרה, לא אינטראקטיבי ולא מותאם למציאות שלהם.
"אנחנו מדינה שנמצאת מאוד מאחור בכל הנוגע ללמידה מרחוק. בעולם עובדים עם מערכת לניהול למידה (LMS) אינטראקטיבית, מותאמת אישית. אצלנו עדיין מתעקשים על זום כבסיס. זאת טעות יסודית. התלמיד צריך שליטה - לעצור, לחזור, לתרגל, לבדוק את עצמו. לא להיות שבוי של שיעור ליניארי בשעה קבועה. אפשר לבנות שיעור עם בדיקות הבנה, עם משימות תוך כדי, עם חוויית למידה פעילה - אבל זה לא קורה כשמשכפלים כיתה למסך".
ביצור־פרנס מדגישה כי דווקא המציאות הישראלית שלנו בשש השנים האחרונות הייתה יכולה להפוך להזדמנות: "גם בלי קורונה ומלחמות - היינו צריכים להיות שם. זאת לא רק תגובה למשבר, זאת הכנה לעתיד. יש כאן הזדמנות להפוך לימון ללימונדה. אם אנחנו כבר בלמידה מרחוק, אז למה לא לנצל אותה כדי לשדרג את כל מערכת החינוך? אפשר לשלב שיעורים מוקלטים, מבחנים קצרים, משימות אינטראקטיביות, למידה בקצב אישי. זה לא בשמיים - זה קיים כבר היום. פשוט לא מיושם".
עם זאת ביצור־פרנס מדגישה כי המורים עצמם אינם הבעיה: "המורים עושים עבודה מצוינת בתוך הכלים שיש להם. אבל יש גם חשש שהטכנולוגיה וה־AI יחליפו אותם. זאת תחושה אנושית לגמרי. יש חוסר אדיר במורים - אז בואו נפתור אותו טכנולוגית. לא במקום מורים, אלא לצידם. אם חלק מהלמידה תהיה דיגיטלית, אינטראקטיבית, עם לומדות, קהילות, פורומים - נוכל לגשר על הפערים של המחסור.
"יש היום בתי ספר שבהם פשוט לא מלמדים מקצועות כי אין מורה. למה שלא תהיה לומדה במקום? למה שלא יהיה שיעור מוקלט איכותי? יש אלטרנטיבות - והרבה. הבעיה היא לא שאין אלא שלא מיישמים. וכאן נמצא האתגר האמיתי של מערכת החינוך".
מגיבים – במקום להיערך
ברק מבקשת למקם את הדיון סביב נושא הלמידה מרחוק בפרספקטיבה רחבה: לדבריה דווקא העובדה שהתחום היה קיים שנים לפני הקורונה מדגישה את הפער: "לימדתי קורסים על הרשת כסביבה לימודית עוד לפני 2020, והיו סטודנטים ששאלו אותי 'בשביל מה צריך את זה?'. ואז הגיעה הקורונה וכולם הבינו. אבל זה בדיוק העניין - אנחנו מגיבים לאירועים במקום להיערך אליהם מראש".
עם זאת ברק מבהירה כי למידה מרחוק אינה פתרון קסם: "חשוב לומר ביושר - למידה מרחוק היא לא פתרון קבוע. גם לפי מחקרים שלי וגם לפי דוחות של OECD ואונסק"ו זה פתרון של בלית ברירה. אבל כשכבר מגיעים למצב הזה השאלה היא לא אם להשתמש בו - אלא איך עושים את זה נכון".
"הטכנולוגיה עצמה אינה מותאמת בהכרח לחינוך: אנחנו לוקחים כלים קיימים - זום, פייסבוק, אינטרנט - ומשתמשים בהם להוראה, אבל הם לא פותחו בשביל זה. לכן צריך לשאול: איפה הלמידה? איך מייצרים אינטראקציה עם התלמידים? איך מאפשרים למידה בקבוצות או התאמה אישית? אלה דברים שצריכים להיות מובנים בתוך המערכת, ולא תמיד קיימים".
גם כשהכלים כבר קיימים הם לא מנוצלים במלואם: "היום יש הרבה יותר אפשרויות - סימולציות, אנימציות, כלים ללמידה מותאמת אישית. אבל לא תמיד משתמשים בהם. חלק מהמורים לא מודעים וחלק לא הוכשרו להשתמש בהם. כאן נכנס הצורך בפיתוח מקצועי אמיתי, לא קוסמטי".
"כדי שלמידה מרחוק תעבוד צריך שהתלמידים יהיו מרוכזים מול המסך. בפועל יש להם אינסוף הסחות דעת - יוטיוב, משחקים, הטלפון. בכיתה המורה יכול להסתובב, לפקח, לנהל את הלמידה. בלמידה מרחוק - השליטה הזאת כמעט נעלמת. אילו הייתי יכולה לייעץ לשר החינוך הייתי אומרת - בתי הספר צריכים להיות האחרונים שנסגרים והראשונים שנפתחים. היום קורה בדיוק להפך.
"למרות כל הטכנולוגיה אנחנו רואים שלמידה מרחוק לא עובדת כמו שצריך, במיוחד בגילים הצעירים. יש ילדים שיש להם חדר, מחשב, הורים תומכים, ויש ילדים שחיים בצפיפות, עם רעש, בלי ציוד בסיסי. הפערים האלה מתרחבים מאוד בלמידה מרחוק. פה אנחנו כחברה נכשלים, חד־משמעית".
"למדנו המון מהקורונה"
"אין כאן פתרון מושלם, יש ניהול מתמיד של מציאות משתנה. אנחנו לא עובדים בוואקום. ילדים לא ישנים בלילה, יש אזעקות, יש לחץ וחרדה. לכן אי אפשר לצפות לאותה תפוקה לימודית. לפעמים אנחנו מתחילים את היום בעשר בבוקר כי כולם מותשים. אתה חייב להכניס חמלה לתוך המערכת".
למרות הביקורת שמופנית כלפי מערכת החינוך, סאמין מדגישה כי התקדמות בנושא כן קיימת: "לחלוטין השתפרנו. מהקורונה למדנו המון, ובמלחמות ידענו לפעול מהר יותר. כבר ביום הראשון ללמידה מרחוק אנחנו יודעים איך ליצור קשר עם כל תלמיד, איך לנהל מערכת מרחוק. התוכנות משתדרגות, המורים משתפרים, כל הזמן יש למידה. לדעתי צריך לשלב למידה דיגיטלית גם בשגרה, לא רק בחירום. אבל זה דורש השקעה - בציוד, בהכשרות, בתכנים. ובעיקר - הנהגה בית ספרית חזקה. מנהל בית ספר קובע את הטון. במקום שבו זה נכנס לתוכנית עבודה - אפשר לעשות דברים נפלאים, גם בלמידה מרחוק.
"קל מאוד להתלונן, אבל מי שנכנס יום אחד לניהול של בית ספר במצב כזה מבין כמה המערכת מנסה לעשות את המקסימום. זה לא מושלם, רחוק מזה, אבל בתנאים הקיימים נעשה מאמץ אדיר להחזיק את הלמידה, ואת הילדים, מעל המים".
"אוריינות דיגיטלית - קריטית"
אחד הגופים המשמעותיים לקידום למידה חדשנית בישראל, באמצעות פתרונות המשלבים חדשנות פדגוגית, תוכן עדכני וטכנולוגיה מתקדמת, הוא מטח, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, שמחזיק בפקטור משמעותי בנושא הלמידה מרחוק.
"למידה מרחוק יכולה להיות מאוד אפקטיבית - אפילו יותר מדברים מסוימים בכיתה - אם יודעים להשתמש בכלים. אפשר לשלב סרטונים, משחק, עבודה בקבוצות, חדרים וירטואליים, אפילו תגובות רגשיות דרך אימוג'ים, סטוריז ורילס. יש כאן עולם שלם של אפשרויות. אבל אם המורה עסוק חצי מהזמן בבעיות טכניות - מי נכנס לזום, מי יצא, מי פתח מצלמה - אז כל היתרון הזה הולך לאיבוד. ולכן ההכשרה של המורים היא קריטית".
טויטו מביאה גם נתונים שממחישים את היקף התופעה: "במהלך המלחמה הנוכחית אנחנו רואים אצלנו במטח כ־450 אלף משתמשים בשבוע, כ־1.2 מיליון כניסות למוצרים שלנו וכ־40 אלף מורים פעילים בכל שבוע. אלה מספרים מאוד גבוהים. ובהשוואה למלחמה הקודמת לפני שנה - יש עלייה של פי שניים וחצי בשימוש בדיגיטל. זאת אומרת יש תנועה ברורה של המערכת לכיוון הזה".
עם זאת, לדבריה, הפערים עדיין עמוקים: "יש הרבה מאוד תכנים, הרבה מאוד מערכי שיעור שמותאמים ללמידה מרחוק, אבל לא כל בתי הספר ולא כל המורים יודעים להשתמש בהם. זה לא עניין של חוסר רצון - זה עניין של חוסר ידע, של חוסר זמן, של עומס. ולכן אנחנו רואים פער בין מה שאפשרי לבין מה שקורה בפועל בכיתה הווירטואלית.
"יש גם ערך להבדלי הגילים: בבתי הספר היסודיים הלמידה מרחוק היא מאוד רגשית וחווייתית - ילדים נקשרים לדמויות, לשירים, למשחקים. שם הדיגיטל עובד בצורה טבעית מאוד. בבתי הספר העל־יסודיים, במיוחד לקראת הבגרויות, זה כבר עולם אחר - שם התלמידים רוצים תשובות, מיקוד, פתרון בעיות. ולכן אי אפשר לדבר על פתרון אחד לכולם - צריך התאמה מקצועית לכל שכבת גיל.
"אם יש משפט אחד שצריך לקחת מכל זה, אז הוא פשוט - מורה או בית ספר שלא ישכיל למנף למידה מרחוק, גם בשגרה, חוטא לתפקידו. אנחנו מגדלים דור שחי בעולם דיגיטלי. האוריינות הדיגיטלית שלהם היא קריטית. אם לא נלמד אותם להשתמש בכלים האלה - אנחנו מפספסים הזדמנות חינוכית אמיתית".
לדבריו, הפערים אינם תיאורטיים אלא ניכרים בשטח: "אחד הדברים שעלו אצלנו בצורה מאוד ברורה בתהליך הפקת הלקחים זה הפער בלמידה בחירום, ובתוכה - למידה מרחוק. למשל, הרבה מאוד מורים עדיין משתמשים בזום. זאת פלטפורמה טובה, אבל היא לא פלטפורמה מערכתית של משרד החינוך. המשמעות היא שתלמידים שמתחברים דרכה לא תמיד מדווחים במערכות, ולכן צריך לעשות את זה ידנית. לעומת זאת אילו הם היו נכנסים דרך 'בית הספר הווירטואלי' של מטח הכל היה מנוהל ומנוטר בצורה מסודרת. זה פער תפעולי, אבל הוא משפיע על כל המערכת.
"צריך להבין שמדובר במאות אלפי תלמידים - אפילו מיליון וחצי - שנכנסים בו זמנית למערכות. זאת דרישה תשתיתית מאוד־מאוד כבדה. גם כשיש תשתיות הן לא תמיד עומדות בעומס הזה בצורה חלקה. לכן שדרוג התשתיות הוא לא מותרות - הוא תנאי בסיסי".
"אנחנו פועלים בכמה צירים במקביל - קודם כל התאמה של התפיסה הפדגוגית ללמידה מרחוק. לא מספיק לקחת את מה שקורה בכיתה ולהעביר אותו למסך. צריך לחשוב אחרת. בנוסף ישנו ציר התשתיות - לחזק ולשדרג. ישנו הציר הארגוני - תכלול בין כל הגורמים במערכת. ויש גם ציר החדשנות, למשל שילוב של בינה מלאכותית, שמאפשרת פרסונליזציה של הלמידה. כל אלה יחד יכולים לשפר משמעותית את המערכת.
"אנחנו במשרד החינוך מודעים לקשיים ולא מסתתרים מהם. אבל צריך לומר ביושר - זה לא דומה למה שהיה בקורונה, ואפילו לא לימים שאחרי 7 באוקטובר. נעשתה עבודה גדולה, ויש גם דברים מדהימים שקורים. לצד הפערים - יש גם התקדמות אמיתית. עכשיו האתגר הוא לקחת את זה לשלב הבא".
בין החלטה לבין ביצוע
התמונה שעולה ממשרד החינוך אינה עומדת בפני עצמה, אלא משקפת קושי רחב יותר של המערכת הציבורית בישראל לאמץ חדשנות בקצב הנדרש. הפערים בלמידה מרחוק הם במובנים רבים סימפטום לבעיה עמוקה יותר, שהכתה שורש כמעט בכל תחומי החיים בישראל.
"אנחנו רואים באופן שיטתי שכשמחליטים בממשלה על רפורמה, כשמחליטים על איזשהו שינוי מאוד גדול - וזה לא משנה אם זה שינוי טכנולוגי או דברים אחרים – אז יוצאים על זה בהכרזה, ויש מצגת יפה, ובפועל התרגום של הדבר הזה לשטח, ליישום בפועל, הוא ממש לוקה בחסר. אני לא חושבת שיש התנגדות עקרונית של כלל הממשלה לקִדמה, אלא שזה מאוד־מאוד משתנה ממשרד למשרד. יש הבלחות, כל מיני איים כאלה של מצוינות שמצליחים לעשות את זה בצורה טובה, ויש אחרים שבהם פשוט, מתוך שנאת סיכונים, טומנים את הראש בחול ולא מזיזים כמעט כלום".
"הבעיה כיום במשרד החינוך, ובמשרדים נוספים בממשלה, היא שכדי לראות שינוי אמיתי צריך להגדיר מה מדדי התוצאה והתפוקה, וכל כמה זמן נמדוד את זה, כדי לפקח על ההישגים ולהתייעל. לא צריך להכריז על רפורמות גדולות, אלא להבין איך עושים את השינוי הרצוי ולייצר חובת דיווח מדי כמה זמן. כל עוד אתה מצהיר על הכיוון הרצוי אבל לא עוקב ולא בודק את עצמך, שום דבר לא יזוז".
התרעות פיקוד העורף