שגיב מדגיש כי השפעתה של המציאות החיצונית ניכרת בעלייה בבוטות, בהתלהמות ובחוסר סבלנות במרחב הציבורי: "האווירה שמחוץ לבית הספר זולגת פנימה, ומשפיעה על האינטראקציות בין תלמידים וגם בינם לבין צוותים חינוכיים. זה לא בהכרח מתבטא תמיד באלימות פיזית, אלא גם באקלים רגשי מורכב ובשיח מכבד פחות ומתלהם יותר".
הוא קורא למשרד החינוך לנקוט גישה יזומה ולא תגובתית בלבד: "מערכת החינוך לא יכולה להרשות לעצמה להתעורר רק לאחר מקרים קשים. כשאנחנו כחברה חווים עלייה באלימות ובמתחים, נדרש מענה מערכתי מוקדם, שמזהה את התהליכים ומטפל בהם לפני שהם מתפרצים בתוך בתי הספר".
ליס מוסיף: "אני לא חושב שהמלחמה האחרונה היא הגורם הישיר לעלייה באלימות הפיזית. אבל שש השנים האחרונות, שבהן התמודדנו עם קורונה ועם מלחמות ברצף, הן בהחלט גורם עקיף לעלייה באלימות. נוצר רצף אירועים שגרם חוסר יציבות, בלבול, סטרס ואימפולסיביות גבוהה יותר. נוסף על כך, אני חושב שאיבדנו משהו באמפתיה בין אדם לחברו, וזה אחד הדברים שהכי חשוב להחזיר ולפתח".
ליס, שלו ניסיון של 20 שנה במערכת החינוך כמורה, כמחנך וכרכז שכבה ובשנתיים האחרונות כמנהל, מלווה בני נוער לאורך כל הקריירה שלו, מדגיש: "חשוב לומר בכנות - הכלים של מערכת החינוך מוגבלים. מערכת החינוך לבדה לא יכולה לפתור את בעיית האלימות בקרב בני הנוער. ללא אכיפה רחבה יותר וללא מסר ברור מהחברה כולה, יהיה קשה לייצר שינוי עמוק".
"האלימות אינה תופעה חדשה, אך אופייה משתנה עם השנים", מעיד ליס. "אלימות תמיד הייתה. בחינוך הבלתי פורמלי, ביריבויות בין שבטים וקבוצות, או בריבים בהפסקות. התופעות המדאיגות ביותר הן דווקא אלו שנתפסות כמשחק. המכות 'בצחוק', הדחיפות במסדרון - מבחינתנו זו אלימות לכל דבר. המקרים הגדולים מתחילים בדיוק שם. התלמידים לא תמיד מבינים למה זה אסור, כי מבחינתם זה רק משחק, אבל הגבול בין צחוק לאלימות אמיתית הוא דק מאוד".
הוא מדגיש: "בבית הספר אנחנו לא מחכים למקרי קיצון ומטפלים גם בדברים הקטנים ביותר באמצעות הכלים החינוכיים שיש לנו - משיחות אישיות והליכי משמעת ועד עבודה חינוכית רחבה עם תלמידים והורים. זאת, לצד תוכניות ייעודיות כמו כלבנות טיפולית, חונכות אישית ויוזמות חינוכיות נוספות. לכל כיתה יש צוות עוטף המלווה את התלמידים פעם בשבוע בשיעורי חינוך מבוססי SEL, עמיתים משפיעים ועוד".
התרעות פיקוד העורף