"הייתי הרבה יותר מוכנה כשהוא נולד. הייתה לי הרבה יותר סבלנות אליו מאשר לילדים הגדולים כשהיו קטנים. הייתי אמא אחרת לחלוטין. עשיתי תהליך למידה מחדש. גדלתי עם אמא דיכאונית וזה השאיר בי צלקות. הגעתי מוכנה לנועם, אבל ההתמודדות איתו כל כך קשה, שזה לא משנה כמה אתה מכין את עצמך".
בשנים האחרונות בור משתתפת כמה קבוצות טיפוליות, בין היתר לקבוצת ריקוד. "אנחנו קבוצה של אמהות שבמשך שש שנים רוקדות יחד, שמחות וצוחקות, מקבלות תמיכה כשקשה", היא אומרת. "זה נותן כוחות, ואחר כך יש לי יותר כוח בשבילו. אבל זו לא הסיבה: אני עושה את זה בשבילי".
"לא היה לו קל עד שהוא יצא מהארון, ואז התחיל להיות לו טוב. לא הייתי בהלם מזה שהוא רצה לשנות את המין. פחדתי שיהיה קורבן לאלימות, לשנאה, לחוסר קבלה. ישר חשבתי על זה שבהיותו אח של נועם אולי הוא מנסה למשוך תשומת לב ולעשות משהו קיצוני כדי שהזרקורים יופנו אליו. בדקתי איתו, שאלתי את השאלות ומהר מאוד עשיתי שינוי. הבנתי שככה הוא מרגיש וככה אקבל אותו. עשיתי את הסוויץ'. את היציאה מהארון מול בית הספר הוא עשה בעזרת הצוות החינוכי, והם היו מדהימים. הדבר העיקרי בכל העניין הזה הוא הבירוקרטיה, לדאוג לו לניתוח. זה היה מלחיץ, אבל גם סוג של לידה מחדש בשבילו. זה עשה לו מאוד טוב. הוא שלם עם שינוי המין שעבר".
"אנחנו יכולים להגיד לילד שהוא נפלא וחכם, אבל אם אנחנו לא באמת חושבים ככה הוא יבין את זה. יראה את מה שאנחנו מרגישים ולא אומרים. צריך לא לחשוב על מה שלא, אלא על מה שכן, ואז הילד ירגיש טוב יותר עם עצמו. אני המראה של הילד. אם אני רואה טוב, הוא יראה טוב. אם אני רואה 'אוי ואבוי, שינוי מין, אוטיזם, מה יגידו', זה מה שהוא יראה".
"מבחינת נועם, אין לי מושג. מבחינה אישית, אני מרגישה שבמקום מסוים אני מצליחה להיות מעין השראה לאנשים, לתת להם תקווה. גם כאשר יש התמודדות קשה, אני לא עוצרת את החיים וחיה בשביל עצמי. חשוב לי להעביר לאנשים מסר: לא משנה צרכים מיוחדים או קשיים אחרים – צריך לבחור לחיות".
התרעות פיקוד העורף