עידן הצ'פחות חוזר לכנסת. לא ברור איך יהיה עם 119 הח"כים האחרים, שייבחרו לכנסת ה-20 , אבל במשכן בגבעת רם כבר מצפים לצ'פחות הגברתניות שיתלוו לבואו הצפוי לשם של דני עטר, זה שני עשורים השריף הבלתי מעורער של העמקים, איש מוצק ורחב גרם, בעל כפות ידיים של איכר. עד יום הבוחר ימשיכו הצ'פחות להדהד מלשכתו, כראש המועצה האזורית גלבוע. בחדרים הסמוכים מתכנסות ועדות שונות של המועצה. מדי פעם נפתחת הדלת, ואנשיהן, לרוב בני מיעוטים מהאזור, באים להיפרד מהיו"ר, העומד לעלות כיתה, לכנסת, לאחר שהוצב במקום ה-15 , הבטוח, לפחות על פי הסקרים, ברשימת "המחנה הציוני".

אצל עטר אין "היי" ו"ביי", גם לא אמירת שלום מנומסת, בעוד "קנאק" של כל צ'פחה שלו נשמע למרחקים. אף אם מתנוססות אצלו תעודות אקדמיות של תואר ראשון במדע המדינה ושל תואר שני, טרי למדי, שהושג בגיל מבוגר, במנהל ציבורי, עטר, שחגג החודש את יום הולדתו ה-57 , הוא קודם כל "מר עממי". "לא אהיה בכנסת רק נציג של האזור שלי, אלא של כלל הפריפריה, המקופחת במדינת ישראל", הוא מבטיח. 

למעשה, לא היה עליו להמתין עד הבחירות, ב-17 במרץ, כדי להחזיק כבר עכשיו בתעודת ח"כ. בנימין בן אליעזר, זקן חברי הכנסת, פרש, ועטר, הבא בתור ברשימה, היה אמור להישבע אמונים במקומו. "אם להיכנס לכנסת, אז רק מהדלת הראשית", אמר ופינה את מקומו לבא אחריו, ראלב מג'אדלה, תוך ויתור על שכר של כ-130 אלף שקל תמורת 3.5 חודשי כהונה כמעט ריקים ממעש.
 

המועצה היא הממלכה של עטר. ביצועיסט, אומרים עליו. לא ברור איך הוא יסתדר בברברת שבכנסת. הוא יותיר אחריו תיק של תכנון אסטרטגי לעבודת המועצה, שהתווה כבר לפני 17 שנה ו"מאז אנחנו פועלים לפיו". זה, אגב, מקומם אותו. הוא תוהה אם מה שנכון למועצה האזורית שלו, על 33 יישוביה וכ-33 אלף תושביה, לא נכון למדינה כולה.
 

"קח לדוגמה את משרד החינוך", הוא מציע. "המשרד הזה עבר בעשר השנים האחרונות שש או שבע רפורמות. גימיק רודף גימיק במרוץ אחר רפורמות. במקום לעשות, אנשים עסוקים כל הזמן בלייצר גימיקים, בשליפות מהמותן ובמאמץ למצוא חן בעיני הציבור".
 

חזון אחרית הימים


על רקע הדרישה הפנימית של ראשי המחוזות הערבים במפלגת העבודה לשנות את השם "המחנה הציוני", שניתן לרשימה המאוחדת לעבודה ולתנועה, עטר טוען כי השם החדש של מפלגתו אינו גימיק. "תמיד הייתי ציוני", הוא מצהיר ולא בדיוק עונה לאן נעלם, למעשה, המותג הפועלי של מפלגת פועלי ארץ ישראל. במקומו באה החבירה עם ציפי לבני. עטר תומך בהתלהבות במהלך הזה, אבל לקראת הבחירות הקודמות דווקא יצא חוצץ נגד לבני ונגד "התנועה" שלה.

"אני לא זוכר את עצמי מדבר בגנותם של אחרים", הוא אומר כעת. "אפילו אין לי דבר נגד נתניהו, אבל הוא ראש ממשלה רע שלא עושה טוב לאזרחי המדינה". לא רק לבני. אם בזמנו עטר דן ברותחין את עמיר פרץ על עריקתו מהעבודה לשורותיה, כעת הוא מקבל בלבביות את "הבן האובד". "אמנם אז כעסתי מאוד על המהלך שלו, אבל בתוך כמה שבועות התפייסנו", הוא מספר. "כעת, אני שמח שהוא חזר הביתה. בסיטואציה אחרת עמיר יכול היה להיות היום המנהיג של המדינה. חייהם של אנשים רבים ניצלו הודות ליכולת החשיבה שלו מחוץ לקופסה שהביאה לנו את כיפת ברזל".
 

מצביעים עליו כעל אחד הסמנים הימניים של העבודה גם אם הוא משוכנע שבסופו של התהליך המדיני לא יהיה מנוס מפתרון של שתי מדינות בין הירדן לבין הים. עטר אינו מוכן לאפשר הצצה למפת הנסיגות הצפויה שלו. "שקודם הפלסטינים ידברו איתנו ברצינות", מציע עטר, איש מחנה רבין. "דברי רבין שיש להילחם בטרור כאילו שאין שלום ולהיאבק למען השלום כאילו שאין מלחמה, תקפים גם להיום. במה שנוגע לביטחון אסור לקחת סיכון ולו כדי מילימטר אחד".
 

חמישה מבין 33 יישובי המועצה האזורית גלבוע מאוכלסים על ידי ערבים, המהווים 40 אחוז מתושביה. סגנו של עטר ערבי, ולצדו מכהנים במועצה ערבים נוספים. לעומת ה"יחד" כאן, שהפך לא פעם להעדפה מתקנת, עטר, סגן אלוף במיל', גולנצ'יק, שנפצע במלחמת לבנון הראשונה בפריצה לביירות, נאבק בשנים האחרונות למען גדר ההפרדה, בפרט לאחר שרבו הגניבות ביישובי המועצה מצד השכנים שמעבר לגדר.
 

"יש לי מערכת יחסים יוצאת מהכלל עם מושל ג'נין", הוא מעיד. "אנחנו הולכים להגשים יחד את תוכנית גלבוע-ג'נין. בין השאר, אנחנו משקמים את נחל קישון שבו הוזרמו מים נקיים. תהיה טיילת של שישה קילומטרים, שלושה בכל צד. משפחות יוכלו לשבת בפארקים שלצד הנחל ולעשות פיקניקים".
 

בצוותא?

"זה לא יהיה אפשרי כי בין הצדדים תחצוץ הגדר. אנחנו מחפשים לייצב את החיים, לא לערבב בין משפחות. גם כך המציאות משתנה. ג'נין, שנשלטה עשרות שנים על ידי הג'יהאד האסלאמי ורוב המחבלים המתאבדים יצאו מהמחוז שלה, הפכה למרכז של שיתוף פעולה בין הצדדים. יוקם אזור תעשייה משותף שנבקש להכריז עליו כעל מרכז סחר בינלאומי. בתוכו יהיה שוק סיטונאי, שממנו תיוצא תחת מיתוג חדש תוצרת חקלאית משני עברי הגבול דרך נמל שיוכל לשנות את כל הכלכלה במזרח התיכון".
 

אבל מה שוות המילים היפות, כשאתה מנוע מלהיכנס לשם?

"כשאני רוצה, אני נכנס, גם אם זה דורש ממני פרוצדורה מול מערכת הביטחון, שבה אני חותם על תצהיר שלפיו האחריות של המעבר שלי לצד השני עלי. לא לכל אחד ירשו. אני בא לפגישות עם מושל ג'נין, מסתובב בעיר, עובר דרך השוק והביתה".
 

איך המחירים בשוק שם?

"אני לא עובר שם כדי לקנות, אבל לפי מה שאני יודע מערבים ישראלים שחוצים את הגבול באלפיהם, זה משתלם".
 

מתי יהיה מעבר חופשי בין הצדדים?

"כרגע זה נראה כחזון אחרית הימים, המאוד רחוק מהגשמה, בפרט שבתקופת נתניהו ירושלים מחולקת דה פקטו, וישראלים לא נכנסים לחלקים גדולים ממנה".
 

ההיפודרום שלא היה


לפני הבחירות הקודמות פנטז עטר על 25 מנדטים לעבודה, אך מפלגתו קיבלה רק 15 מנדטים, והוא - ששובץ במקום ה-16 - נשאר בחוץ. כעת, במקום ה-15, כאמור, ברשימת מפלגתו, הוא כבר תופר את החליפות. בן המושב, שאחרי הצבא גידל כבשים, כמו אריאל שרון, לוטש עיניים לעבר תפקיד שר החקלאות. "נעמוד על כך שהמשרד, אשר מסמל את ערכי המפלגה, יהיה בידינו", הוא מתחייב. "אני בא מהחקלאות, לא כמו השר היוצא יאיר שמיר, שהוא איש איכותי משכמו ומעלה, אבל בהיעדר ניסיון קודם בתחום, הוא לא יכול היה להטביע בו את חותמו".
 

יאיר לפיד הטביע את חותמו באוצר?

"תרשה לי לצחוק. זאת בעיה כשראשי ממשלה ממנים שרים במשרדים שאין להם מושג לגביהם. בכך אולי הם רוצים להכשיל אותם, אבל למעשה מכשילים את המדינה. כמובן, יש יוצאים מהכלל. לישראל כץ אין רקע בתחבורה, אבל כאיש ביצוע התגלה כשר תחבורה מצוין, בעוד שהוא בכלל לא מתאים לתפקיד שר האוצר, שהוא מתיימר לכהן בו".
 

ואם לא תהיה שר החקלאות?

"נראה לי שאוכל לתרום כשר הפנים, אבל אשמח למלא כל תפקיד שיוטל עלי".
 

למען האמת, הצניעות אינה הצד החזק של עטר. "שיניתי את אזור הגלבוע מהקצה אל הקצה", הוא מצהיר על תחום השיפוט שלו, מהיפים במדינת ישראל. "בתקופה שלי בראש המועצה הוכפל מספר התושבים בתחומה ובתוך שנים אחדות נחצה את ה-50 אלף. כיום יש באזור הגלבוע ארבעה אזורי תעשייה בעוד שכשהגעתי לתפקידי, לא היה בו כל אזור כזה. הצפי הוא שבתוך שלוש שנים יועסקו בהם  7,000 עובדים. מבחינתנו זה המון".
 

היכן ההיפודרום שהבטחת?

(מחייך) "לא יהיה היפודרום למרוצי סוסים. כמועצה, ירדנו מהנושא שנאבקתי ממושכות בשבילו, בציפייה שיתרום מבחינה כלכלית וחברתית. אבל ככל שגברה המודעות כלפי התעללות בבעלי חיים, כן התרחקנו מההיפודרום. מצאנו חלופות טובות יותר".
 

פעמי ההיסטוריה מצטלצלים באזור הגלבוע ועמק יזרעאל, מיעל וסיסרא דרך שאול ויהונתן ועד נבות היזרעאלי ואחאב. "בתחום השיפוט שלנו אנחנו מפתחים את מסלולי תיירות ארץ התנ"ך", מדווח עטר ומבשר על מסלולים לאופניים ומרחבים קורצים לטרקטורונים, לצד זינוק במספר הצימרים ופתיחת מסעדות על רמה.
 

זה מכבר עטר מתגורר עם רעייתו, חיה, אשת חינוך, בגן נר, אחד מששת היישובים הקהילתיים במועצה האזורית גלבוע, בעוד שורשיו, כאמור, במושב דבורה, שאליו עלו הוריו ממרוקו שנתיים בטרם נולד. "הזיכרונות שלי מהמושב, שבו עברתי את אחת התקופות היפות בחיי, מעוררים בי געגועים", הוא מספר בנימה מרוככת. "חיינו על החקלאות, וגם אם למעשה לא היה לנו כלום, היינו מאושרים ומלאי שמחת חיים".
 

"זיכרון אחד מלווה אותי עד היום", הוא מתרפק. "בעונת ההנבטה של סלק הסוכר היינו ילדי המושב משכימים קום ויוצאים לשדות, להרעיש עולמות כדי להרחיק בתור דחלילים אנושיים את הציפורים שהיו עטות על הגידול המתוק. כשאלה ברחו, היינו מחליפים את המגפיים בנעליים ומגיעים מבסוטים לבית הספר".
 

לאחר שירות כקצין בגולני והעבודה בתנועת הנוער העובד והלומד, שימש עטר לקראת בחירות 92' כראש מטה הדור הצעיר של רבין. "אין לי כל ספק שלו היה נשאר בחיים, המציאות הייתה אחרת מכל הבחינות", הוא משוכנע. "הקשר בין קבוצות האוכלוסייה בארץ יכול היה להיות שונה, והיחסים שלנו עם העולם לא היו מידרדרים. מאוד כואב לי שהמנהיגות בארץ במקום לקרב ולאחד, מפלגת כל הזמן".
 

בתום שיחתנו בלשכתו, אני יוצא עם עטר אל מרחבי הממלכה שלו. אנחנו חולפים על פני הכפר הערבי מוקייבלה ומגיעים אל מעבר הגבול עם הרשות הפלסטינית. על רקע התנועה הסואנת של כלי רכב של ערבים ישראלים, רבים מהם מנפנפים לשלום לעטר. הוא נראה נהנה מהמעמד, אבל איננו שוכח את החזון. "הייתי שמח אם לא רק הם יעברו כאן", הוא אומר.