דמיינו עולם ללא דבורים. אלמלא הן כנראה לא היינו קיימים. למעשה מערכות אקולוגיות שלמות תלויות בקיומן של דבורים, שממלאות תפקיד חיוני בתהליך ההפריה של צמחים בעלי פרחים. אומנם גם חרקים אחרים עושים האבקה, אך הדבורים הן המאביקות המשמעותיות ביותר.
בורים נמשכות לפרחים בגלל הריח, הצבע והצורה, ומקבלות מהם אבקה וצוף להזנתן. בתמורה הן מעבירות אבקה מפרח לפרח וכך מאפשרות לצמחים להפרות זה את זה. בלעדיהן צמחים רבים לא היו מצליחים להתרבות ואנו לא היינו נהנים מהפירות ומהירקות החשובים כל כך לתזונתנו.
השותפות בין הפרחים לדבורים נולדה כבר לפני כ-120 מיליון שנה. אבל אף על פי שהיא נראית היום מובנת מאליה, לא ברור איך היא החלה, ומוצאן של הדבורים נותר חידה. עד כה לא היה ברור היכן וכיצד הדבורים התפתחו לראשונה ואיך הן התפשטו על פני כדור הארץ. מחקר חדש, שמתבסס על מידע גנטי ועל מאובנים, שופך אור על התעלומה.
אחורה במנהרת הזמן
לפני יותר מ-140 מיליון שנה כדור הארץ נראה שונה מאוד מהנוף שאנו מכירים כיום. דינוזאורים בשלל גדלים התהלכו על הארץ ופטרוזאורים עפו בשמיים. הצמחים אומנם הופיעו הרבה קודם, לפני כ-450 מיליון שנה. אבל ב-300 מיליון השנים הראשונות לא היו להם פרחים.
בתקופות קדומות, לפני שהתפתחו פרחים צבעוניים וריחניים, צמחים הפיצו את האבקה שלהם בעזרת הרוח. עד היום יש צמחים שמואבקים ככה – למשל עצי מחט, תמרים וצמחי תירס. שיטת ההאבקה הזאת היא בזבזנית מאוד, מכיוון שרוב האבקה מתפזרת לכל עבר, ורק שיעור קטן מאוד ממנה מגיע לצמח דומה אחר ומפרה אותו. לכן הצמח חייב להשקיע משאבים רבים בייצור כמויות גדולות מאוד של אבקה.
במהלך האבולוציה סיגלו לעצמם צמחים רבים שיטה משוכללת וחסכונית יותר: הם החלו להיעזר ביצורים חיים בתור נשאים (וקטורים), שמעבירים כמות זעירה של אבקה ישירות מצמח אחד לאחר, במקום באקראי. הנשאים העיקריים – החרקים – העדיפו מצידם לבקר בצמחים שהכילו אבקה עשירה בחלבון. כך, בד בבד עם התפתחות מנגנוני ההאבקה של הצמחים, התפתחו בתהליכי אבולוציית גומלין (קואבולוציה) קבוצות שלמות של חרקים ובעלי חיים אחרים המתמחים בהאבקה, עם יחסי תלות הדדית בינם לבין הצמחים.
עם הזמן, בתהליך אבולוציוני ממושך וברירה טבעית התפתחו על הצמחים פרחים, שמשכו יותר ויותר את החרקים המאביקים. בנוסף התפתחו צבעים, ניחוחות, עלי כותרת בצורות מיוחדות וצוף – תמיסה מימית מתוקה שמפתה את החרקים המאביקים להגיע לפרח. התהליך הוביל לידי כך שהחרקים האביקו ביעילות צמחים שנמצאים במרחק רב והצמחים התפשטו במהירות לשטחים נרחבים. בד בבד, מגוון המינים גדל וכך נוצרו רוב משפחות הצמחים הפורחים המוכרות לנו כיום. כעת ליותר מ-90 אחוז מצמחי היבשה יש פרחים.
ההיסטוריה הארוכה של הדבורים
הדבורים התפתחו לפני כ-120 מיליון שנה מצרעות טורפות קדומות, שהחליפו את תזונתן באבקנים עשירים בחלבון והפכו לאספניות צוף ואבקה. כיום קיימים יותר מעשרים אלף מינים שונים של דבורים שמאכלסים מערכות אקולוגיות טבעיות וחקלאיות בכל היבשות פרט לאנטארקטיקה.
כעת קבוצה בינלאומית של חוקרים חשפה את השורשים האבולוציוניים של הדבורים. במחקר גנטי רחב ומעמיק שפורסם בכתב העת Current Biology, המדענים ריצפו, השוו וניתחו מאות אלפי גֵנים של יותר ממאתיים מיני דבורים, המתחלקים לשבע משפחות ול-28 תת-משפחות מכל רחבי העולם. את הנתונים שקיבלו הם הצליבו עם מידע שנאסף מ-185 מאובנים של דבורים קדומות שנכחדו, כדי להבין טוב יותר את הטווחים והנתיבים של התפשטות הדבורים בתקופות קדומות. על סמך זה בנו מודל המתאר את שושלת היוחסין של הדבורים, מראשיתה לפני 120 מיליון שנה ועד היום, ואת האופן שבו הן התפשטו בעולם.
המחקר הוביל למסקנה שהדבורים אכן הופיעו לראשונה לפני כ-120 מיליון שנה, בתקופת הקרטיקון המוקדמת. זה התרחש כנראה באזורים הצחיחים של מערב היבשת הקדומה גונדוונה (Gondwana) בחצי הכדור הדרומי, שממנה התפתחו בהמשך היבשות אפריקה, אוסטרליה, דרום אמריקה ואנטארקטיקה.
לפי תיאוריית נדידת היבשות, משערים כי לפני כמאה מיליון שנה, באמצע תקופת הקרטיקון, התפצלה יבשת גונדוונה בסדרה של בקעים טקטוניים, ודרום אמריקה נפרדה מאפריקה. יחד איתן התפצלו גם משפחות הדבורים. בדרום אמריקה נותרו המשפחות המקוריות של האבות הקדמונים של הדבורים, ואילו ביבשת הנפרדת שנוצרה מזרחה משם החלו להתפתח משפחות חדשות.
באוסטרליה ותת-היבשת ההודית, שהתנתקו אף הן מהיבשת הגדולה, כלל לא היו דבורים בשלב הזה. רק מאוחר יותר, לפני כשמונים מיליון שנה, אחת ממשפחות הדבורים הצליחה בדרך כלשהי לחצות את האוקיינוס השקט ולהגר מדרום אמריקה לאוסטרליה. כיום מחצית ממיני הדבורים האוסטרליות שייכות למשפחה הזאת. שאר שושלות הדבורים שקיימות באוסטרליה כיום הגיעו הרבה יותר מאוחר.
המטרה: להגן על הדבורים
"החוקרים גם סבורים שהתהליך האבולוציוני של התפצלות הדבורים למשפחות הסתיים כבר במהלך תקופת הקרטיקון, מוקדם מכפי שחשבו עד כה. בסיומה, לפני כ-65 מיליון שנה, בערך בזמן שבו נכחדו הדינוזאורים, כל שבע משפחות הדבורים המוכרות לנו כיום כבר היו קיימות.
חלפו עוד כמה מיליוני שנים, כשהאקלים בחצי הכדור הצפוני התחמם לפני 40-60 מיליון שנה, לפני שהדבורים החלו לנדוד צפונה דרך נקודות המגע בין היבשות ועברו מאפריקה לאירופה ומדרום אמריקה לצפון אמריקה. החוקרים סבורים שהתפתחות הצמחייה העשירה והמגוונת באזורים הטרופיים של חצי הכדור המערבי התאפשרה בזכות הקשר ארוך השנים בין הדבורים לצמחים באזורים הללו. לעומת זאת, בהודו ובאוסטרליה, שהיו מנותקות משאר היבשות והדבורים הגיעו אליהן מאוחר יותר, רואים צמחייה הרבה פחות מגוונת.
המחקר הזה, לצד מחקרים אבולוציוניים נוספים, עשוי לסייע להגן על דבורי הדבש ועל חרקים מאביקים אחרים, ועל ידי כך לשמור גם על גידולים חקלאיים רבים שתלויים בהם להאבקה, כגון שקדים, שזיפים, תפוחים, אגסים, דובדבנים ומלונים. יתר על כן, דבורים מאביקות גם גידולי מספוא המשמשים להאכלת בעלי חיים, ולכן הן חיוניות בעקיפין גם לתעשיית הבשר והמזון מן החי. כך שכשאנחנו נהנים מכפית דבש בתה או על פרוסת חלה טרייה, מוטב שנעריך את מיליוני שנות האבולוציה שעשו את הדבורים למה שהן, ואת תרומתן העצומה של הדבורים לטבע ולאנושות. נאחל לדבורים ולכולנו שנה טובה.