בכל שנה אנו מייצרים יותר ויותר זבל ומשבר הפסולת בישראל רק הולך ומחריף. כ-80% מהפסולת בישראל מוטמנת בקרקע, מזהמת את האוויר, הקרקע ומי התהום ופולטת גזי חממה המחריפים את משבר האקלים. ב-2018 יצא המשרד להגנת הסביבה בתוכנית ששמה לה למטרה להפוך את המגמה עד 2030, ובישראל החלו לקום בשנים האחרונות מפעלים למיון ומיחזור של פסולת ביתית.
10% מכלל פליטות גזי החממה בישראל נגרמים מהטמנות פסולת וישראל היא אחת המובילות בעולם בייצור פסולת לתושב, כש-40% ממנה היא פסולת אורגנית. בצריכת כלים חד פעמיים, המזיקים לסביבה, אנחנו כבר ממוקמים ראשונים בעולם.
כל אדם בישראל מייצר בממוצע כ-1.8 ק"ג פסולת ביום, כ-54 ק"ג אשפה בחודש וכ-648 ק"ג בשנה. בישראל מיוצרים מדי שנה כ-6 מיליון טון פסולת עירונית ומסחרית. פסולת זו מורכבת מ-34% שאריות מזון, 24% קרטון ונייר, 18% פלסטיק, 6% חיתולים ושאר ה-18% מורכבים מפסולת גינה, טקסטיל, פסולת בניין, מתכות, זכוכית ועוד.
מתוך הפסולת שמיוצרת בישראל מדי שנה מועברים נכון להיום למיחזור כ-1.4 מיליון טון – כ-23.5% מהפסולת בלבד. המשרד להגנת הסביבה הקצה יותר ממיליארד שקלים לטובת תמיכה בהקמה, בשדרוג, ובתכנון מתקנים לטיפול בפסולת ואף שבמשרד לא הציבו יעדי ביניים עד 2030, היעד הסופי להגעה ל-80% מיחזור עד סוף העשור, מעשה שעד לאחרונה נראה היה כחלום רחוק ופער גדול מדי לסגירה מול העולם המפותח, נותר בעינו.
במועצה האזורית אשכול מוקם מתקן שיאפשר טיפול מתקדם ב-150 אלף טונות פסולת אורגנית בשנה, ובמתחם השפד"ן ליד ראשון לציון מוקם אתר לטיפול ב-400 אלף טונות פסולת ביתית מעורבת מדי שנה, כשהפסולת האורגנית תועבר לייצור חשמל ירוק. שני המתקנים צפויים להתחיל לפעול ב-2026.
שני מתקנים נוספים נמצאים בשלבי הקמה מתקדמים וצפויים לפעילות מלאה כבר ב-2024 הם ה"מפרידן" באתר חירייה, שיאפשר מיון מתקדם של מרבית הפסולת המיוצרת בגוש דן בהיקף 600 אלף טונות בשנה, ומתקן עברון בצפון, למיון מאות טונות פסולת ביתית מיישובי הגליל. ב-2029 צפוי להיחנך בנאות חובב שבדרום אתר מיון פסולת לצד ייצור אנרגיה מפסולת במחוז הדרום.
על אף היעד השאפתני מומחים בתחום מעריכים כי אם תושלם עד אז הקמת כל המתקנים שכבר יצאו לדרך הקמתם או תכנונם, תעבור ישראל במעט את רף 50% הפסולת המטופלת.
כדי לקבל הצצה איך נראה עתיד מיון ומיחזור הפסולת בישראל צריך להגיע לעפולה. ביולי 2021 נחנך בעיר המפעל של חברת "אמניר תעשיות ושירותי סביבה בע"מ" מקבוצת "ורידיס", מהחלוצות והמובילות של הקמת מפעלי המיון בישראל. הוא משתרע על שטח של כ- 51 דונם, מטפל ב-400 אלף טון של פסולת ביתית בשנה ויכול לקלוט עוד לפחות מאה אלף טון של פסולת ביתית.
מדובר במפעל מיון הפסולת המתקדם ביותר שכבר פעיל בישראל. יותר מ-20 מכונות ענק ועשרות מסועים ממיינים את האשפה הביתית שעוברת שמונה תהליכי ניפוי והפרדה כשהמטרה: כמה שיותר אשפה למיחזור, כמה שפחות להטמנה.
המפעל תוכנן לעמוד בסטנדרטים הסביבתיים המחמירים ביותר ונבנה בתוך מבנה סגור עם מסננים לצמצום הפוטנציאל למפגעי ריח בסביבת המפעל. עלות הקמתו עמדה על יותר מ-125 מיליון שקל והוא זכה למענק הקמה בסך של 37 מיליון שקל מהמשרד להגנת הסביבה. הפסולת הביתית שמגיעה למפעל עוברת תהליך של הפרדה ומיון אוטומטיים ומבוקרים. פסולת ברת מיחזור (פלסטיק מסוגים שונים כגון מיכלי משקה, בקבוקי שמפו וחומרי ניקיון, ברזל, אלומיניום, פחיות משקה, קרטון וכד') מועברת למיחזור, חלק מהפסולת שיש לו ערך אנרגטי גבוה מועבר למפעל שגם הוא מופעל על ידי קבוצת "ורידיס", שם מייצרים מהפסולת חומר המכונה RDF (Refused Derived Fuel) המשמש כדלק מוצק חלופי ונחשב כתחליף דלק ידידותי לסביבה. ה- RDF משונע לשימוש במפעל נשר במקום דלק מזהם, פסולת אורגנית מועברת לאתר טיפול, ושאריות המיון של הפסולת מועברות להטמנה.
המפעל מטפל בפסולת ביתית בלבד. כלומר, הפסולת שנזרקת בשקיות זבל לפחים הירוקים שנמצאים בבנייני המגורים ובחצרות. את השקיות האלה אוספות משאיות הזבל שנוסעות למפעל המיון. כבר בהגעתן של המשאיות למפעל הן נכנסות לאולם קבלה סגור, כך שהפריקה שלהן לא נעשית באוויר הפתוח. יותר מ-20 מכונות ועשרות מסועים משנעים את הפסולת ומפרידים אותה לזרמי המיון השונים בשמונה תהליכי ניפוי והפרדה שונים.
התחנה הראשונה בתהליך ההפרדה והמיון היא פותח שקיות גדול שתפקידו לקרוע את שקיות האשפה הביתיות ולפזר את תכולתן. משם עוברת הפסולת באמצעות מסוע גדול לתחנה השנייה שהיא הנפה הסובבת. מדובר במעין תוף גדול שהפסולת נשפכת לתוכו, הוא מסתובב ויש בו חורים בשני גדלים: גודל אחד הוא 90 מ"מ, שדרכו עוברות בעיקר שאריות המזון, כלומר הפסולת האורגנית, וגודל שני הוא 300 מ"מ ודרכו עוברים חומרים ברי מיחזור, כמו מיכלי פלסטיק, בקבוקי משקה, אריזות שמפו, ברזל ועוד. פסולת הגדולה מ-300 מ"מ, שלא יכולה לעבור דרך החורים הללו, ממשיכה למסוע למיון ידני.
התחנה השלישית בתהליך מיון הפסולת היא מגנט גדול שמפריד ממנה פחיות שימורים ושאר חומרים שעשויים מתכת או ברזל. לגבי חומרים שאינם נמשכים למגנט, כגון אלומיניום, קיימת במפעל מכונה בעלת שדה מגנטי מוחלש שיודעת להפריד אל-מתכות. התחנה הבאה היא נפה רוטטת המנפה את הפסולת האורגנית בפעם השנייה. לאחר מכן עוברת הפסולת ל"מפריד הבליסטי" שמייצר הפרדה בין תלת מימד (חפצים בעלי נפח כמו מיכלים ובקבוקים) לדו מימד (פסולת חסרת נפח כמו ניילון, קרטון ונייר). הוא מבצע גם ניפוי שלישי ונוסף של הפסולת האורגנית שקיים רק במפעל בעפולה ובעל חשיבות רבה, משום שחומר אורגני שלא מטופל פולט גזי חממה מסוג מתאן.
אחר כך מגיעה הפסולת להפרדה אופטית. מדובר בסורקים חכמים שיודעים לזהות את הסוג שממנו עשוי כל מוצר ולמיין את האשפה בהתאם: פלסטיק, קרטון, נייר וכד'. באמצעות הסורקים אפשר גם לשנות את אופי המיון ולהגדיר מוצר ספציפי שאותו עליהם לגלות, נניח ניילון.
בתחנה האחרונה של תהליך ההפרדה במפעל מבוצע מיון ידני ב-14 עמדות, כפי שמכנה אותן מנהל המפעל בעפולה, נתי לב, "הפיין טיונינג של המיון". לב אומר למעריב: "צריך להבין שפסולת שלא מגיעה למפעל מיון הולכת ישירות להטמנה אבל מהפסולת שמגיעה למפעל שלנו כ-60% הולכים למיחזור או טיפול, ורק 40% להטמנה".
איך מחליטים אם פסולת תגיע למפעל מיון או לאתר הטמנה?
"זאת החלטה של הרשות המקומית. כל רשות מחליטה לאן לשנע את הפסולת שלה. הפסולת מפונה ברשויות המקומיות לרוב במשאיות אשר בדרך כלל לא נוסעות למרחקים גדולים של מעל 60 ק"מ בשל העלויות. לכן ההחלטה של רשות מקומית אם לשנע למתקן מיון או לאתר הטמנה קשורה לרוב בשאלה אם יש בקרבת מקום אתר מיון פסולת או לא".
כאן צריכה להיכנס לתמונה הממשלה ולתמרץ את הרשויות המקומיות לשלוח את האשפה למתקני מיון ולא לאתרי הטמנה ולדאוג שיהיו מספיק מתקנים כאלה בכל אזור. זאת מטרת התכנית הלאומית שקורמת עור וגידים בימים אלה.
"אין ספק שעל מנת שמגמה זו תתגבר יש לשמור על מדיניות תגמול יציבה לאורך שנים בשל ההשקעות הרבות שנדרש להשקיע במפעל מיון" אומר לב, ומדגיש: "בנוסף, אחד הדברים שבהם ישראל מפגרת אחרי העולם המערבי היא ההפרדה של פסולת במקור. כך, למשל, יש אצלנו את הפח הכתום שמיועד לאריזות ואת הפח הכחול שמיועד לנייר וקרטון, אבל אין פחים שמיועדים לפסולת אורגנית. כך יוצא שההפרדה במקור אצלנו היא הפרדה חלקית ולא אולטימטיבית. ככל שההפרדה במקור טובה יותר – כך תוצאות המיחזור יהיו טובות יותר".
לדברי ערן ספיר, מנהל חטיבת שירותי איכות הסביבה בקבוצת ורידיס, "ישראל נמצאת בצומת דרכים קריטי בכל הנוגע לטיפול בפסולת. על מנת שנוכל לשנות את המשוואה הממשלה צריכה לדאוג ליותר ודאות רגולטורית לזמן ממושך וליותר תמיכה כלכלית בגופים שמוכנים להשקיע במתקנים למיחזור ולהשבת פסולת משום שמתקנים כאלה מחייבים השקעה כספית עצומה".