"הכול התחיל מאמא שלי”, מספר איש הציפורים ומנכ”ל החברה להגנת הטבע לשעבר, האורניתולוג פרופ’ יוסי לשם. “כחיפאים היא הייתה לוקחת אותי ואת אחי לטיולים רגליים על הכרמל ונטעה בנו את האהבה לטבע. בטיולים ההם החלה האהבה שלי לציפורים. מתוך רצון לעוף כמותן, חלום הילדות שלי היה להיות טייס בחיל האוויר. החלום התנפץ בהיותי תלמיד שביעית, כשהתברר שאני לוקה בראייתי וזקוק למשקפיים.
לא יכולתי להתקבל לקורס טיס. הפיצוי לימים היה כאשר כחוקר צמוד לטייס צברתי 2,300 שעות טיסה בדאון ממונע, וזה היה כיף לא נורמלי לדאות כנף אל כנף עם ציפורים”.
לאחרונה יצא ספרו של לשם, “50 שנות צפרות בישראל” (הוצאת ידיעות ספרים והחברה להגנת הטבע), והוא יהווה חלק מיום העיון השנתי ה־43 לצפרות, שייערך ביום שני הקרוב באוניברסיטת תל אביב. “הציפורים הן הווייז המקורי”, הוא אומר. “בהרבה נושאים יכולות הציפורים הרבה יותר טובות משלנו, כולל יכולת הניווט. עלתה על כולן חסידה שקראנו לה ‘פרינססה’.
עם משדר קטן שהצמדנו לה, עקבנו אחריה 13 שנה וגילינו שהיא הייתה ממריאה מאותו עץ בכפר קטן בגרמניה ונודדת דרך ישראל לאותו עץ בקייפטאון בדרום אפריקה. כל פעם היא הייתה עוברת מחדש בדיוק באותו מסלול, 11 אלף קילומטר כל כיוון. ידוע גם על הציפור שחפית הקוטב, שנודדת כל שנה מהקוטב הצפוני לקוטב הדרומי תוך הקפת כדור הארץ.
בדרך כלל זה לוקח לה שלושה שבועות כדי לעבור 78 אלף קילומטר במהירות של 50 קמ”ש. אם ניקח בחשבון שהשחפית הזאת חיה בממוצע 20 שנה, נגלה שהיא עושה מיליון קילומטרים וחצי בלי אוברול ובלי טיפול עשרת אלפים”.
תחילה חששו שלעבר המסוק נורה טיל עד שבנחיתה התגלתה הציפור דבוקה לשמשת המסוק. שלושה מטייסי חיל האוויר נספו לאורך השנים בהתנגשויות עם ציפורים. מצד שני, גם הציפורים נפגעות מחומרי הדברה, מקווי חשמל, ממטיילים וגם ממסוקי חיל האוויר, שטסים קרוב לקנים שלהן”.
לשם, לבית לפלהולץ, בוגר ישיבת נחלים, שירת כקצין בתותחנים ועבר עם הזמן הסבה לחיל האוויר. עד היום, בגיל 75, הוא משרת בחיל כסגן אלוף במילואים. “הביאו אותי כדי לנהל את הפרויקט למניעת תאונות אוויריות בין ציפורים לבין מטוסי החיל”, הוא מספר.
לאחר שירותו הצבאי הסדיר, למד באוניברסיטה העברית ביולוגיה לתואר ראשון. למחייתו עבד באוניברסיטה כעוזר למפחלץ ציפורים. כשהוא נשאל אם עיסוק זה לא עמד בסתירה לאהבת הציפורים שלו, הוא אומר: “לא הייתה שום סתירה. חס וחלילה לא הרגנו ציפורים, אלא הביאו לנו אותן מתות ממילא”.
לתואר שני הוא למד באוניברסיטת תל אביב אצל פרופ’ היינריך מנדלסון, מי שנחשב כאורים ותומים בתחום הזואולוגיה בארץ. “צילמתי בסרטבה שבבקעה ציפור שנראתה לי כלילית מדבר, אבל העיניים שלה היו בצבע כתום, משהו שלא נראה כמותו. כשהבאתי את הצילומים לפרופסור, הוא התרגש כמו ילד קטן. ‘אתה הראשון בעולם שצילם לילית עם עיניים כתומות’, הוא אמר בהתרגשות. ‘צריך לפרסם את זה בכתב עת מדעי”.
במקביל הדריך בבית ספר שדה הר גילה. כמו כן, הקים בירושלים חוג צפרות לנוער. “הפריע לי שלא היה חוג כזה בעיר שיש בה הרבה ציפורים”, הוא נזכר. “איך מממנים דבר כזה? הביאו אותי לראש העיר, טדי קולק. כשהוא שמע בשביל מה באתי, אמר לי: ‘שמע, ידידי הצעיר, ירושלים זה היסטוריה וארכיאולוגיה, לא ציפורים’. תיקנתי אותו: ‘אדוני ראש העיר, יש לך גן עדן לציפורים’. הוא שאל אותי: ‘מה אתה רוצה ממני?’. ביקשתי ממנו 60 אלף לירות, אין לי מושג מאיפה יצא לי הסכום הזה. ‘קיבלת!’, הוא סגר עניין, ומאז עברו דורות של צפרים בחוג הזה”.
הפרויקט הזה הביא את לשם למפגש בן שעה בוותיקן עם האפיפיור פרנציסקוס, בעל המודעות לשימור כדור הארץ. “זאת הייתה חוויית חיים יוצאת מהכלל”, מציין לשם. “אם יונת השלום נכשלה, התנשמת החליפה אותה. עם זאת, אני לא עד כדי כך תמים להאמין שהשלום כבר מחכה לנו מעבר לדלת”.
כמו כן, לאורך הקריירה הקים לשם את המרכז לצפרות בלטרון והיה מנכ”ל החברה להגנת הטבע חובש הכיפה הראשון, שכיהן בשנים 1991 עד 1995. בתפקידו ניהל מאבק גדול נגד הקמת משדרים של “קול אמריקה” בערבה, “לאחר שפחדנו שזה ישפיע על יכולת הניווט של הציפורים”, כדבריו. “יש הרבה על מה להיאבק, בפרט כשהעונשים על פגיעה בטבע הם קלים מדי”, הוא סבור. כיום לשם הוא אב לחמישה וסב לשמונה. “זכיתי לכך שהעבודה שלי היא גם ההובי שלי”, הוא אומר. “בסך הכל אני אדם מאושר”.
התרעות פיקוד העורף