בתחילת שנות ה־90, כשדיברו על עגבניות, הדאגה המרכזית של חקלאים, משווקים וגם צרכנים הייתה פשוטה: לעגבנייה אין חיי מדף ארוכים. היא התרככה מהר מדי, איבדה צבע, התפרקה במשלוח ועוד. זה השתנה כשב-1991 הושקה בישראל עגבנייה מזן חדש בשם "דניאלה", שהצליחה לשלב תכונות שבעבר נראו כמעט סותרות: יציבות פיזית, חיי מדף ארוכים, עמידות לשינוע, וכל זה מבלי לוותר על תכונות של איכות הפרי.
ייחודיות ויתרונות של הזן גרמו לכך ש"דניאלה" היווה אבן דרך בעולם טיפוח העגבניות, כבש את שווקי העולם ונהיה מותג ברמה בינלאומית.
הפיתוח של "דניאלה" לא היה רק הישג חקלאי אלא גם פתרון ממשי לבעיה תזונתית עולמית: איך מביאים ירקות טריים, מזינים ובטוחים למרחקים ארוכים, מבלי לפגוע באיכותם או בבטיחותם?
עגבניות נחשבות למזון על. הן מקור עשיר לוויטמינים C ו-A, סיבים תזונתיים, אשלגן, חומצה פולית ונוגדי חמצון כגון ליקופן.
ליקופן (Lycopene) הוא פיגמנט טבעי ממשפחת הקרוטנואידים, האחראי לצבע האדום-עז של העגבנייה. אבל צבע הוא רק ההתחלה.
בשנים האחרונות הליקופן זכה לעשרות מחקרים מדעיים, שהצביעו על קשרים בין צריכתו לבין יתרונות בריאותיים מובהקים:
עבור "הזרע" שייצרה את זן עגבניית "דניאלה", בשיתוף עם האוניברסיטה העברית, זו לא הייתה רק הצלחה מסחרית, אלא הוכחה לכך שחדשנות חקלאית יכולה להשפיע על הבריאות הציבורית. מאז אותה הצלחה, החברה המשיכה לפתח זני ירקות עשירים בערכים תזונתיים, עמידים יותר לתנאי גידול קשים וידידותיים יותר לאדם ולסביבה.
היום, יותר מתמיד, ברור: הירקות שאנחנו אוכלים לא רק ממלאים את הצלחת, הם גם מעצבים את הבריאות שלנו. ועגבנייה אחת, שצמחה כאן בישראל, הייתה שם ברגע שבו זה התחיל להשתנות.
התרעות פיקוד העורף