הידרדניטיס סופרטיבה (HS) היא מחלה דלקתית כרונית של זקיקי השיער. המחלה מתאפיינת בנגעים דלקתיים כואבים המכונים "נודולים" או אבצסים, המופיעים לרוב באזורי הקפלים כמו בתי השחי, מפשעות, או בין העכוזים, אך יתכנו למעשה בכל מקום בגוף בו נמצאים זקיקי שיער. הנגעים מלווים בכאב עז ובהפרשה מוגלתית המדיפה ריח בלתי נעים ונוטים לחלוף ולהישנות לפרקים, תחילה תוך הותרת כתמים או צלקות קלות ובהמשך עם נטייה להופעת צלקות ומבנים המכונים תעלות המפרישים מוגלה באופן קבוע, וגורמים לעיוות מוחלט של השטח הנגוע.
"אחות בלב ובנפש": חברתה של בת שבע שנרצחה בפיגוע נפרדת בעצב
סערה עקב סיפורה של בת ה-14 שנדרשה להתכסות באוטובוס: "הטרדה מינית לכל דבר"
מדובר במחלה שהנטייה אליה היא תורשתית-גנטית. אופן ההורשה המדויק עדיין לא ידוע, רק ב-40-30 אחוז מהמקרים יש סיפור משפחתי ברור.
לא מדובר בתופעה נדירה. שכיחות המחלה נאמדת בכ-1% מהאוכלוסייה. מאידך, במשך שנים רבות זכתה הידרדניטיס לכינוי "מחלה יתומה" (orphan disease) בשל היותה זנוחה, לא מוכרת ולפיכך לרוב לא מאובחנת. אחת הסיבות העיקריות לעיכוב היא שאנשים לא תמיד משתפים בסימפטומים שהם חווים, כיוון שלעתים קרובות המחלה מערבת מקומות אינטימיים.
סיבה נוספת היא חוסר מודעות מספק של המערכת הרפואית למחלה. התרחיש הטיפוסי הוא זה שבו המטופלים נודדים בייאושם בין מגוון רופאים החל מרופאי משפחה, כירורגים, גניקולוגים ואחרים ומטופלים באנטיביוטיקות שונות או ניקוזים כירורגים באבחנה שגויה של פורנוקולוזיס חיידקית. הזמן הממוצע מהופעת המחלה ועד לאבחון הוא כשבע שנים!
עיכוב זה, מעבר לסבל המיותר של החולים, עלול להוביל לאבחון של המחלה כבר בשלב מתקדם בו נגרם כבר נזק אנטומי בלתי הפיך לעור.
יחד עם זאת, בשל האופי של המחלה וכיוון שמדובר בהתקפים חוזרים ונשנים, יתכן מצב בו הבדיקה תקינה בזמן הביקור אצל הרופא למרות שמדובר במחלה דלקתית פעילה.
סיבה נוספת היא שכמו שציינתי קודם מדובר במחלה כרונית. יש צורך לפחות בשני אירועים במשך חצי שנה כדי לקבוע אבחנה של הידרדניטיס סופורטיבה ולכן לא ניתן לקבוע אבחנה בעת הופעת האבצס הראשון אלא צריך לעקוב אחרי המטופל במשך כמה התקפים, ואי אפשר לאבחן כבר בפעם הראשונה שמופיע אבצס.
מלבד הרקע הגנטי ישנם מספר טריגרים שמחמירים את המחלה כאשר העיקריים בהם הם עישון והשמנה. בנוכחות משקל עודף יש יותר קפלים ויותר הזעה וחיכוך. בנוסף, ידוע כיום, וזה נכון לעוד מחלות דלקתיות אחרות, שתאי השומן ובמיוחד השומן הבטני מייצרים חומרים שמעודדים דלקת ולכן אנשים שירדו במשקל מגיבים יותר טוב לטיפול.
חיכוך מחמיר גם הוא את המחלה, ולכן מומלץ להימנע מבגדים ולבנים צמודים, וכן להמעיט בישיבה ממושכת ככל שניתן. גם גילוח והסרת שיער בשעווה גורמים לחיכוך מתמיד ולכן מומלץ להסיר שיער בלייזר.
למחלה גם גורם הורמונלי - המחלה שכיחה פי 3 בנשים, מופיעה לרוב בגיל ההתבגרות ודועכת לקראת גיל הבלות. בנשים שנוטות להתלקח לפני או סביב המחזור או עם תחלואה נלווית של שחלת פוליציסטיות מומלץ להוסיף טיפול בגלולות משולבות. יש להימנע מגלולות המכילות רק פרוגסטרון או התקן תוך רחמי משחרר הורמונים.
איך מטפלים?
מאחר ומדובר במחלה כרונית יש צורך בטיפול באופן קבוע. הטיפול משתנה בהתאם לדרגת חומרת המחלה. במקרים קלים ניתן להסתפק בשטיפות עם סבון אנטיספטי ומריחה של משחות בשילוב עם אורח חיים המטפל בגורמים המחמירים: הפחתת חיכוך, ירידה במשקל והימנעות מעישון. במקרים קשים יותר עם התלקחות תכופה של אבצסים יש צורך בטיפול באנטיביוטיקה דרך הפה לתקופה ממושכת.
חשוב לציין ולהדגיש כי לא מדובר במחלה זיהומית וכי האנטיביוטיקות הנבחרות לשימוש במחלה זו הינן כאלו שיש להן פעילות אנטי דלקתית. טיפול כזה עשוי להביא להפוגה ממושכת. במקרים בהם אנטיביוטיקה פומית אינה מביאה לשיפור או גם אם יעילה אך ישנה התלקחות מהירה עם סיום הטיפול - יש מקום לטיפול ביולוגי נוגד דלקת באופן קבוע.
כאשר קיים כבר נזק אנטומי בעור יש צורך בהתערבות כירורגית. במקרים של מחלה ממוקמת ניתן לבצע טיפול בלייזר או כריתה בהרדמה מקומית. במקרים קשים יותר יש צורך בכריתה רחבה יותר. לא מומלץ לבצע ניקוזים כירורגים מאחר ומעבר להקלה רגעית אינם משפיעים על מהלך המחלה ואף עלולים לסייע בהיווצרות תעלות או צלקות.
הידרדניטיס סופורטיבה הינה מחלה הפוגעת מהותית בתפקוד היומיומי של המטופלים ומלווה בהשלכה פסיכוסוציאלית קשה. לחולים עם הידרדניטיס סופורטיבה יש שכיחות גבוהה של היעדרות מהעבודה על רקע המחלה ואבטלה יותר מכל מחלת עור אחרת. כמו כן, ישנה שכיחות מוגברת של דכאון, נטייה אובדנית והפרעה ביחסים בין אישיים בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.
אבחון וטיפול מוקדם בשילוב עם מעקב רפואי מסודר והדוק יכול למנוע מהמחלה להתקדם לשלבים בלתי הפיכים ולאפשר לחולים איכות חיים טובה ותפקוד תקין בחייהם האישיים והמקצועיים.
הכותבת היא מומחית למחלות עור ומין במרכז הרפואי "איכילוב"