"המצב היה באמת מחריד גם מבחינת היקפי הפצועים, מפרוץ המלחמה ועד השעה שלוש וחצי בבוקר של יום ראשון, עברו בבית החולים 88 נפטרים. בהמשך הגיעו עוד - וכשהגענו ל-105 כבר ביקשנו שיפסיקו להעביר אלינו, כי כבר לא היה מקום", המשיך.
"הגופות הגיעו אלינו ברכבים כשהן לא מכוסות, חמש-שש בכל פעם, והם פשוט המשיכו לבוא שוב ושוב, אני לא מסוגל לתאר במילים את הפציעות שראיתי. המצב היה כל כך קשה שברגע של בתה של נרצחת ביקשה להיפרד מאמה - הסתכלתי על הגופה ואמרתי לה שאני ממליץ לה שלא", סיפר ופירט על תהליכי העבודה: "הם הגיעו אלינו כאלמונים, אז הייתי צריך לתת לכל אחד מספר ולרשום פרטים כמו אם מדובר בזכר או בנקבה ולוודא שהרישומים מדויקים.
הגופות היו במצב מזעזע - ילדים קטנים, בני נוער, חיילים וחיילות, שוטרים ומבוגרים, אי אפשר לדמיין את זה". בהמשך הראיון סיפר שבשל מספר הגופות הרב - נגמר המקום בבית החולים. "אני עצמי כבר נפלתי בניסיון להצליח לזוז בין החדרים בהם הונחו הגופות. במקביל, שמעתי כל הזמן טלפונים מצלצלים מהכיסים של הנפטרים - הרגשתי חוסר אונים וניסיתי להתמקד רק ברישומים וזהו", הוסיף, "באמת היתה קטסטרופה גדולה, אין לי מילים לתאר את הלילה הזה".
"במצב כזה חייבים לשמור על קור רוח ולעשות את העבודה כמו שצריך. בשלב הבא, הזמנתי אמבולנסים לפינוי הגופות, וכשזה לא הספיק - עברתי למשאיות. באותו הזמן רב צבאי הגיע כדי לעבור איתי על הגופות ולזהות האם ישנם חיילים. בסוף התהליך עטפנו את הגופות בשקיות - והאמת היא, שלמרות שראיתי המון נפטרים בימי חיי, זה היה מזעזע יותר, פשוט משהו אחר".
"נכון, וזה חלק מהקושי - כי כמה אנשי זק"א והרבנות יכולים לעשות ביום אחד? מי שלא ראה את זה, ולא היה שם באותו היום, לא יצליח להבין מעולם את מה שחווינו ואת המצב שהיינו בו".
התרעות פיקוד העורף