פרופ' טל דביר מנסה להיות מאוד זהיר. גם אחרי שעטו עליו אינספור כלי תקשורת, מהארץ ומהעולם, הוא עדיין נמצא עם הרגליים על הקרקע, לא מסתחרר מכל ההמולה סביבו. שלשום פורסם כי לראשונה הודפס לב מחומרים ותאים של אדם במדפסת תלת־ממד. כל זה קרה במעבדה של פרופ' דביר באוניברסיטת תל אביב, אך הוא כאמור בורר בקפידה את מילותיו.

הדפסה תלת ממדית של רקמת לב המרושתת כלי דם ומותאמת אישית למטופל

"אפשר להגדיר את הלב הזה כשלב ראשון בבשורה. זהו שלב קריטי, חשוב, אבל הוא עדיין ראשוני", הוא מסביר, "נקודת ציון בדרך. אני מאוד זהיר ולא רוצה שישתמע שאנחנו שם, כי אנחנו עדיין מאוד רחוקים מהדבר האמיתי".

פרופ' דביר (45), מבית הספר לביולוגיה מולקולרית של התא ולביוטכנולוגיה, המחלקה למדע והנדסה של חומרים ומרכז "סגול" לביוטכנולוגיה רגנרטיבית באוניברסיטת תל אביב, היה די מופתע מהרעש שנוצר בעקבות פרסום המחקר. "שלשום זה פורסם, והייתה פה עלייה לרגל תקשורתית", הוא מתאר. "לא ידעתי שזה מה שהולך לקרות, הייתי מופתע. זה היה מביך וממש לא הייתי מוכן לכך. המון כלי תקשורת מכל העולם מראיינים אותי ואת הסטודנטים שלי".

הגיל המסוכן

פרופ' דביר למד לתואר ראשון בהנדסה באוניברסיטת בן־גוריון. "כבר בשנה הראשונה לתואר הצטרפתי למעבדה של פרופ' סמדר כהן, שהיא המנטורית שלי בעצם", הוא מספר. "אצלה הייתי במהלך השנים של התואר הראשון והדוקטורט, ממנה למדתי איך להיות חוקר. אנחנו עדיין בקשר מצוין ואני נעזר בה הרבה. את עבודת הפוסט־דוקטורט עשיתי בבוסטון, ובשנת 2011 פתחתי את המעבדה שלי באוניברסיטת תל אביב".

מה עמד מאחורי הרצון לחקור את התחום הזה?
"קודם כל, מחלות לב הן גורם התמותה המוביל בעולם המערבי. אחד מבין כל שלושה מקרי מוות בארצות הברית נגרם ממחלות לב. זה מפחיד, ואני כבר בגיל שזה יכול לקרות בו. אנשים שזקוקים ללבבות מחכים המון שנים עד שנמצא או לא נמצא להם תורם מתאים, והם פשוט מתים. אם מסתכלים 15 שנה קדימה, הרי יהיה אפשר להחליף את כל הנושא של תרומת איברים".

עד כמה אתה אופטימי שזה יקרה?
"אני רוצה להיות אופטימי, אבל לא מתחייב על שום דבר. לא בטוח שיתחילו דווקא מהלב, יש איברים יותר פשוטים, אבל אני מאמין שזה יגיע מתישהו. אפשר להדפיס עור, סחוס שהוא רקמה יחסית פשוטה. כיום בעולם עדיין לא מדפיסים איברים. אנחנו היינו הראשונים שהדפסנו איבר עם תאים. כאמור, האיבר הזה מאוד בסיסי, מאוד ראשוני, הוא הוכחת היתכנות, וכרגע אנחנו עובדים הלאה. בודקים איך לשפר את האיבר הזה, לגרום לתאים לעבוד בצורה נכונה ומסונכרנת ולשמור על התאים בחיים לאורך זמן".

על המחקר הזה עבדו במעבדה של פרופ' דביר בין שלוש לארבע שנים. "אני והסטודנטים שלי, החוקרים במעבדה, מקבלים תוצאות יום אחרי יום, לאט־לאט משתפרים. זה לא הגיע בבום אחד ואז הופתענו", הוא מספר. "יום־יום רואים את התוצאות. הפרסום היה שלשום, אבל אנחנו יודעים על זה כבר הרבה זמן".

קיבלתם כבר טלפונים מחולים?
"אנחנו כל הזמן מקבלים טלפונים. אחרי כל פרסום שיוצא מקבלים שיחות מכל העולם. תמיד אני צריך לצנן את ההתלהבות ולומר שאנחנו מאוד רחוקים מהשתלת אותו איבר".

איך בעצם הצלחתם להגיע אל המטרה?
"הטכנולוגיה מבוססת על רקמה שומנית שאנחנו לוקחים מבן אדם. מפרידים את תאי השומן מהחומר החוץ־תאי (קולגן וסוכרים), ואת התאים עצמם הופכים לתאי גזע. אותם אנחנו הופכים אחר כך או לתאי שריר לב או לתאים שיוצרים כלי דם. את החומר החוץ תאי - הקולגן והסוכרים - אנחנו הופכים לביו־דיו. ואז פשוט מערבבים את תאי שריר הלב עם אותו ביו־דיו, ואת התאים שיוצרים כלי דם עם ביו־דיו אחר. אחר כך מדפיסים לפי מודל של לב אמיתי של בן אדם".

אבני הבניין

הפרויקט של הלב המודפס מתנהל במימון האיחוד האירופי ובעזרתו ותמיכתו של איש העסקים סמי סגול, תורם גדול של אוניברסיטת תל אביב. "סמי סגול עזר לנו להקים את המרכז לביוטכנולוגיה רגנרטיבית בהשקעה עצומה של כסף והוא שותף לכל דבר", אומר פרופ' דביר. "במחקר הזה חשוב לי לציין גם את הדוקטורנט נדב נור ואת ד"ר אסף שפירא. היו להם הרבה יותר לילות ללא שינה מאשר לי".

המשמעות של הפיתוח לגבי מחלות לב היא מעודדת מאוד לטווח הארוך. "זה יוכל להציל חיים של אנשים רבים. יום אחד, כשזה יעבוד - ואני שוב מסייג, כי זה ייקח הרבה זמן - יבנו לכל אחד את הלב שמתאים לו והחולה לא יצטרך לחכות שנים", מסביר פרופ' דביר. "כשיחליפו לאנשים לב שעובד בצורה יפה, זה אמור לשפר גם איכות חיים וגם תוחלת חיים".

כרגע הדפסת הלב אורכת כשעתיים־שלוש. מדובר בלב קטן, בגודל של כשני סנטימטרים. "כשנצטרך לעשות לב יותר גדול, מובן שזה ייקח יותר זמן. לב אמיתי הוא בגודל של אגרוף", מסביר פרופ' דביר. "נכון לעכשיו, עדיין אי אפשר להשתיל את הלב שהדפסנו בבעל חיים. עדיין צריך לשפר את הקשרים בין התאים, את הפעילות החשמלית. השאיפה שלנו היא להתקדם ומבחינה מחקרית להגיע למצב שהלב הבסיסי הזה עובד בצורה יפה במעבדה. השלב הבא יהיה להשתיל אותו בחיות קטנות, למשל חולדות וארנבות. ברגע שזה יעבוד בצורה יעילה, צריך לחשוב איך אפשר יהיה לבנות משהו שיתאים גם לבני אדם. כל התחום הזה של הדפסה בתלת־ממד מאוד מתפתח עכשיו בעולם, אבל עדיין נמצא בחיתולים מבחינת הנדסת רקמות. עוד אין מספיק מחקר בתחום, ואנחנו שמחים להיות חלק מהקהילה שמקדמת את הנושא".

הלב המודפס. צילום: אמיר כהן, רויטרסהלב המודפס. צילום: אמיר כהן, רויטרס

הדגם של הלב מוכיח שאפשר להדפיס גם איברים אחרים?
"בתיאוריה יהיה אפשר להדפיס איברים אחרים באותה טכנולוגיה. זה גם יכול לפתור את בעיית דחיית השתל, כי מכיוון שהלב יגיע מתוך התאים והחומרים של החולה עצמו, לא אמורה להיות דחייה של המערכת החיסונית. אני יודע שכיום גם קבוצות אחרות בעולם עובדות על דברים דומים, גם על הלב וגם על איברים אחרים. אני מניח שבעקבות הפרסום כל מיני חברות אולי יתעניינו בטכנולוגיה שפיתחנו".

למרות הסייגים שהוא מעלה, פרופ' דביר חש סיפוק, כצפוי. "מאוד משמח לדעת שאנחנו עושים דברים חשובים", הוא אומר. "ברמה האישית אני לא כל כך אוהב את החשיפה, אבל מבין שצריך לעשות זאת כדי למנף את הנושא ולקדם את המחקר. התוצאה הזאת הגיעה בעזרת אבני בניין קטנות, היא הגיעה לאט־לאט. אבל כאמור יש עוד הרבה עבודה. אני תמיד חושב קדימה ולא נח אף פעם. אני נמצא בתוך העניין, ולכן הפיתוח הזה לא נראה לי משהו יוצא דופן. אני חי אותו יום־יום. להבדיל משאר האנשים שאולי לא שמעו על כך, אני מכיר את הפרויקט מההתחלה ומעורב בכל צעד קטן בו. ההתרגשות היחידה שלי כרגע היא מלדבר עם התקשורת. אני מאוד נבוך ולא מרגיש בנוח. הפרויקט הזה הוא אחד מתוך פרויקטים רבים אצלי במעבדה. כל אחד מהם מרגש בפני עצמו, ומאוד אשמח שכל הדברים שאנחנו עושים באמת יעזרו לאנשים וישפיעו עליהם".