"הזקנה במסדרון" מככבת כבר עשרות שנים בכותרות בכל פעם שמקימים קול זעקה על המחסור החמור במיטות אשפוז במערכת הבריאות. אולם מחקר חדש טוען שזו לא הבעיה של המערכת, ושתוספת מיטות לא תשפר את מצבה. במקום זאת, לפי המחקר יש למקד את המאמצים בקיצור זמני ההמתנה.
 

הבוקר (חמישי) מתפרסמים נתונים של מחקר מקיף של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, בעריכת פרופ' דב צ'רניחובסקי ורועי כפיר. לפי המחקר, כדי לקצר את זמני ההמתנה צריך להימנע מאשפוזים מיותרים באמצעות שחרור מחדרי מיון (דבר המחייב תגבור של חדרי המיון במומחים ופיתוח יחידות השהיה).
 

בנוסף, מציע המחקר, יש להנהיג שתי משמרות של רופאים במחלקות האשפוז (במקום משמרת עד 16:00 ולאחר מכן תורנות שמציעה רק טיפול הכרחי), ולערוך בדיקות גם בשעות הערב ובסופי שבוע כדי לקצר את משך האשפוז. כמו כן, מומלץ לשפר את יעילות האשפוז הביתי ואת הקשר בין מחלקות האשפוז לרופאים בקהילה. המלצה נוספת: להנהיג מערך ייעוץ של רופאים לבתי אבות ופיקוח על הטיפול התרופתי הניתן לדייריהם. זאת כדי שהקשישים יטופלו במוסדות שבהם הם שוהים ולא יאושפזו.

בהתייחס לפער בין המרכז לפריפריה מבחינת הנגישות לשירותים רפואיים ולמיטות אשפוז, ובכלל זה זמני המתנה ארוכים יותר לאשפוז בפריפריה בהשוואה לירושלים והמרכז, המחקר מצביע על תכנון לא יעיל של תוספת מיטות. מדובר בהגדלת בתי חולים מעבר לגודל אופטימלי של כ־800 מיטות והוספת מיטות במקומות רוויי מיטות אשפוז. זאת במקום להוסיף מיטות ומשאבים לבתי חולים בפריפריה שהם בטווחי גודל אופטימליים והקמת עוד בית חולים בדרום בנוסף לסורוקה בבאר שבע.
 

מספר המיטות לאשפוז כללי בישראל (נכון לשנת 2017) עומד על 2.2 ל־1,000 נפש - נמוך משמעותית מהממוצע במדינות ה־OECD, שהוא 3.6, ובמדינות אירופה שמערכת הבריאות שלהן דומה לישראלית (4.1). ישראל גם מובילה בשיעור הירידה החד ביותר במיטות אשפוז בשנים 2002 עד 2017 - 22%. זאת לעומת 15% בממוצע ב־OECD וכ־20% במדינות המערב.
 

מבחינת הפריסה הארצית, בפריפריה הדרומית והצפונית מספר המיטות ל־1,000 נפש הוא הנמוך ביותר, 1.32 ו־1.55 בהתאמה, ובירושלים הוא הגבוה ביותר - 2.36. יצוין כי מספר המיטות ל־1,000 נפש ירד בכל המחוזות, אולם בירושלים, בתל אביב ובצפון הירידה כמעט נבלמה, ואילו במרכז ובדרום היא נמשכת.