חייו של אריה גרובר (36), תושב חדרה, מעולם לא היו קלים. הוא נולד עם שיתוק מוחין ומתנייד בכיסא גלגלים כבר 20 שנה. גפיו העליונות מתפקדות, והוא עובד במחלקה הווטרינרית בעיריית הרצליה. לפני 11 שנים הוא התייתם מאמו, שהייתה נכה בעצמה, והלכה לעולמה עקב בעיה בריאותית. אביו, שגם הוא היה משותק בפלג גופו התחתון כתוצאה ממחלת הפוליו, מת לפני שלוש שנים.



למרות זאת, גרובר מעולם לא הרשה לרוחו ליפול. כבר כשהיה בן 16, הוא נזקק לכיסא גלגלים ואז גם החל המאבק ארוך השנים נגד הביטוח הלאומי, שהכיר בנכותו רק לאחר שנתיים. עד אז סייעה לו עמותת איל"ן ברכישת קלנועית וגם קלטה אותו לפעילויות פנאי והעשרה. עד היום גרובר משחק כדורסל במרכז הספורט של איל"ן ברמת גן.



בשבוע שעבר נישא גרובר לשירין (25) מתל אביב, גם היא נולדה עם שיתוק מוחין. היא למדה בתיכון און, המופעל על ידי סניף איל"ן תל אביב, ולאורך השנים הייתה פעילה בחוגים, בפעילויות פנאי, חברה וטיולים מטעם העמותה. לא מזמן היא סיימה ללמוד הנהלת חשבונות במכללת אשקלון: "תמיד העדפתי להיות עם מישהו שמכיר את המוגבלות הפיזית", מספרת שירין, "המוגבלות של כל אחד היא אחרת. אריה מתמודד עם הנכות שלו ואני עם שלי, אבל יחד אנחנו כוח".


"איל"ן זה בית עבורנו", מוסיף גרובר. "העמותה הייתה חלק מהחיים שלי מאז ומתמיד".



בועז הרמן, מנכ"ל איל"ן: "אנחנו באיל"ן מאמינים בזכותם של אנשים עם מוגבלויות לקיים חיים עצמאיים, מלאי תוכן ומשמעות, בדיוק כמו כל אדם אחר". חדוה ויוסי מזרחי מקריית עקרון נשואים כבר 16 שנה. שניהם חירשים. חדוה (46), מתקשה למצוא עבודה בשל כך, והיא עובדת פעם בשבוע במתנ"ס העירוני.



יוסי (49) עובד במכון הווטרינרי בבית דגן. השניים הם הורים לשני בנים בני 16 ו־11 - אור ודן. אור נולד כבד שמיעה ואילו דן שומע רגיל. חדוה שמעה עד גיל 6, אך חירשותה נובעת מפגם גנטי, כך שבמשך השנים השמיעה שלה הידרדרה לכדי חירשות. היא קוראת שפתיים ומדברת. יוסי, לעומתה, חירש מגיל חצי שנה, בעקבות דלקת קרום המוח.



לפני כשנה החלו בני הזוג ללמוד יחד לתואר ראשון רב־תחומי במסגרת התוכנית "להיות סטודנט". זוהי תוכנית לימודים מותאמת אישית, שאותה מובילה המכללה האקדמית אחוה, בשותפות ג'וינט ישראל. התוכנית מאפשרת לאנשים עם מוגבלויות להיכנס באופן הדרגתי ללימודים, בסביבה תומכת ובליווי מקצועי ואישי. אך השינויים שחלו לטובה עם השנים בכל הנוגע לשילוב אנשים עם מוגבלויות בחינוך, עדיין לא משתקפים בחברה הישראלית, גם היום.



"ההתמודדות שלנו היא עם החברה שמתקשה לקבל ולהכיל, לא עם היותנו כבדי שמיעה", מספרת חדוה בעצב, "תמיד נלחמנו להרגיש שווים וסבלנו מסטיגמות שאדם שאינו שומע הוא מטומטם או חסר אינטלגנציה. "אנשים כבדי שמיעה אינם מוגבלים - אנחנו פעילים וחרוצים, אינטליגנטים, ודווקא היעדר השמיעה מחדד את החושים ברמה שאין לבני אדם 'רגילים'. זאת מיוחדות - ולא מגבלה".