יעל אשל, בת 32, חלתה בסרטן השד בדצמבר 2018, ועד מהרה גילתה את ההשפעה של המחלה על תחום הזוגיות והמיניות. "הכרתי את בן זוגי באפליקציית טינדר לפני שנה", היא מספרת. "בדייט הראשון רק אמרתי לו שהיה לי משהו רפואי, והוא עזב את הנושא, לא ניסה להוציא בכוח. רק אחרי חודשיים סיפרתי לו על הסרטן".

לאתר עמותת "חלאסרטן"

איך הוא הגיב כשהבין במה מדובר?
"בסדר גמור. הוא שאל שאלות, אם אני בסדר, איזה סרטן היה לי. מאז שחליתי תיעדתי במצלמה את כל מה שקרה לי. הכנסתי את המצלמה לכל פעולה, בדיקה, ניתוח וזריקה. זה היה פרויקט הגמר שלי בבצלאל, בשם 'יש בה חסד', והוא הוצג בגלריית טדי בירושלים. בפרויקט הזה דיברתי על כל דבר, כולל דייטים. ניסיתי להראות שסרטן זה לא רק כימותרפיה, הקרנות וזהו, אלא נלוות אליו הרבה השלכות נוספות. את מרגישה שאת פחות אישה. במסגרת הפרויקט, צילמתי קטע שבו בן הזוג שלי מלטף את הצלקת שנותרה לי מניתוח הוצאת הגוש שעברתי".

''ניסיתי להראות שסרטן זה לא רק כימותרפיה'', יעל אשל (צילום: צילום פרטי)''ניסיתי להראות שסרטן זה לא רק כימותרפיה'', יעל אשל (צילום: צילום פרטי)

"כבר לפני כן הוא ידע שיש לי צלקת, אבל לא שאל ממה היא. לא הרגיש נוח לשאול, לא רצה לכפות את עצמו. היה לי נורא קשה לעשות את הווידיאו עם הצלקת הזאת. אני לא מרגישה מחוברת אליה. אני מרגישה שזה משהו שהכתים לי את הנשיות. כשנתתי לו לגעת בצלקת, היה לי קשה. הוא אמר לי שלו זה לא משנה, שזה לא מוריד מהמשיכה שלו אליי. הוא נגע בצלקת, אני צילמתי, וזה היה כמו טיפול בפוסט־טראומה".

אשל מודעת לכך שהמקרה שלה אינו מעיד על הכלל. "אני מכירה כמה חולות סרטן שהייתה להן חוויה מזעזעת", היא מספרת. "משפטים מאוד קשים ששמעו, בחורים שנעלמו. בעולם הדייטים החברה מסתכלת עלינו כאילו אנחנו איזה פגם בייצור. לפעמים גם המשפחות אומרות: "אל תיכנס או אל תיכנסי למיטה חולה".

לרגל יום הסרטן הבינלאומי, שחל היום, תושק היום באתר של "חלאסרטן" - מיזם לצעירים חולים ומחלימים מסרטן המאגד למעלה מ־27 אלף איש - פלטפורמה חדשה, "מדברים מיניות", המציפה את הסוגיות הלא מדוברות בתחום המיניות שחולים ומחלימים, כמו אשל, נאלצים להתמודד איתן. בתמונה המזמינה את חברי הקהילה להיכנס לפלטפורמה מופיעה אשל כשהיא מצולמת במיטה עם בובת מין במטרה לבטא באופן הומוריסטי את הנושא שעליו רבים מהחולים והמחלימים מתביישים לדבר.

"המטרה היא לאפשר לצעירים בזמן המחלה או בזמן ההחלמה להעלות כל שאלה שמטרידה אותם בנושא מיניות", אומרת שירה סגל־קופרמן, מנכ"לית עמותת מרכז טל שעומדת מאחורי מיזם "חלאסרטן" והוקמה על ידי זוהר ויענקל'ה יעקובסון לזכר בתם טל ז"ל שנפטרה בגיל 26 מסרטן. "הרעיון להקים את הפלטפורמה עלה מתוך המצוקה של החבר'ה הצעירים והחוסר שלהם במענה, במידע ובכלים להתמודדות עם סוגיות הקשורות בתפקוד מיני ובעיות שנובעות מפגיעה בדימוי העצמי. בפלטפורמה הזאת יהיה מענה של חברי הקהילה וגם של שרון פלג־נשר, אחות אונקולוגית ומטפלת מינית מוסמכת".

אשל, אמנית מגבעתיים, כיום מחלימה מהמחלה. "לא הייתי צריכה כימותרפיה", היא מספרת. "עשיתי הקרנות חודש וחצי, ניתוח כאמור ושימור ביציות מפני שהטיפול פוגע בשחלה. מחלת הסרטן משפיעה מאוד גם על יחסים אינטימיים. כרגע אני כביכול בשיא הפוריות שלי, אבל מרגישה כמו בתקופת גיל המעבר כי נגמר לי המחזור בגלל הטיפולים. הייתי ממש צריכה להתאבל על המחזור. אפילו עשיתי סרט וידיאו של שבעה על המחזור. בנוסף, אני סובלת מכאבים ודימומים במהלך יחסים אינטימיים. התרופות שלי גורמות ליובש, ואני צריכה להשתמש במשחה".

הקורונה הקשתה
"מחלת הסרטן משפיעה גם על חיפוש זוגיות", מודה ליהי צפנת, 41, שפית פרטית, רווקה מתל אביב, המחלימה כיום מהמחלה. היא חלתה בסרטן השד ב־2018, עברה הקרנות, כימותרפיה, ניתוח וטיפולים נוספים. "שלושה חודשים אחרי שסיימתי את הטיפולים התחילה הקורונה שמקשה עוד יותר על מציאת זוגיות", היא מספרת.

"אבל קודם כל זה הדימוי העצמי. בשלב המחלה זה היה מאוד קיצוני. הייתי עם סטרואידים, נפוחה, בלי שיער, בלי גבות. היה רצון לזוגיות, והייתי מתוסכלת כי לא באמת יכולתי לפעול למען זה ולהגיד למישהו שאני באמצע טיפולים. נראיתי חולה ואי אפשר היה להסתיר זאת גם אם הייתי שמה משהו על הראש או מתאפרת. הייתה תחושה שהכל כואב לי. כשקצת גדל לי השיער, פתחתי את אפליקציות ההיכרויות".

''היה רצון לזוגיות, והייתי מתוסכלת כי לא באמת יכולתי לפעול למען זה'', ליהי צפנת (צילום: צילום פרטי)''היה רצון לזוגיות, והייתי מתוסכלת כי לא באמת יכולתי לפעול למען זה'', ליהי צפנת (צילום: צילום פרטי)

עוד הוסיפה: "שמתי תמונות עם שיער קצר, והיו לי תמונות מלפני כן עם שיער ארוך. גברים שאלו אם כיום יש לי שיער קצר או ארוך. הייתי כותבת: קצר, אז היו אומרים שזה לא רלוונטי, כי זה פחות מצא חן בעיניהם. זה עוד בלי שאמרתי שיש לי סרטן. לפני המחלה יצאתי לדייטים, גם הכירו לי הרבה. גם תוך כדי המחלה חברים רצו להכיר לי, אבל כשבצד השני שמעו שיש לי סרטן, זה היה כבד להם. המחלה עצרה את הדייטים, והקורונה עוד יותר האטה".

איך את מתמודדת עם הסיטואציה?
"אני עדיין נמצאת באפליקציות, אבל זה לא מגיע בכלל לשיחה. ואם זה מגיע לשיחה, אז אי אפשר אפילו להיפגש כי אני פוחדת להידבק. כמו כן, מפני שבתי הקפה סגורים, לא בא לי שמישהו שאני לא מכירה יבוא אליי הביתה. יש בעיה למצוא זוגיות. גם עדיין לא חזרתי לעצמי, השיער עדיין קצר, אני עדיין צריכה לשקם את הגוף. אבל אם יגיע מישהו נכון, לא תהיה לי בעיה עם אינטימיות. אני רוצה זוגיות טובה, לא רוצה להתפשר, לא רוצה להיות בזוגיות רק כדי לומר שאני בזוגיות".

את אופטימית?
"כן ולא. מאוד רציתי זוגיות, אבל אני כבר לא יודעת אם זה יקרה".

מים עמוקים מאוד
"בתקופת המחלה יצאתי לדייטים בודדים", מספר גם רועי סמוכיאן, 39, רווק מתל אביב שחלה לפני שנתיים בסרטן והחלים. "גברים שנפגשתי איתם דווקא כן קיבלו את זה. בדייט הראשון אמרתי מיד שיש לי סרטן, כי אני מאמין בכנות. אבל באותה תקופה לא הייתי בנוי נפשית להכיל מישהו, ולכן זה נגמר. הדבר היחיד שהיה בא לי אז זה לשכב על הספה ולא לראות אף אחד".

עוד הוסיף: "כמו כן, מבחינת הדימוי האישי לא זיהיתי את עצמי, הכל השתנה: מבנה הגוף, מבנה הפנים, צורת החשיבה. עד היום - כשאני כבר אחרי המחלה - זה משפיע גם על הביטחון לצאת לדייט. אחרי הסרטן אני מתמודד פתאום עם בעיות שפיכה ועם מבנה גוף אחר. אבל מצד שני, מאז הסרטן למדתי יותר להעריך את עצמי, לקבל את מי שאני ורכשתי כלים להתמודד עם דברים שונים. אני גם אופטימי לגבי מציאת זוגיות".

''מאז הסרטן למדתי יותר להעריך את עצמי'', רועי סמוכיאן (צילום: צילום פרטי)''מאז הסרטן למדתי יותר להעריך את עצמי'', רועי סמוכיאן (צילום: צילום פרטי)

לפני חצי שנה יזמה שונית יונגרמן, 33, רווקה מקיבוץ אייל, את מפגשי "מדברים מיניות" במסגרת "חלאסרטן", המיועדים לגברים ונשים חולים ומחלימים בגילי 18־44. לפני שחלתה ב־2016 בסרטן השד, הייתה יונגרמן סטודנטית לחינוך ועבדה בגני ילדים בקיבוץ. עם פרוץ המחלה היא עברה כימותרפיה, הקרנות ומספר לא מבוטל של ניתוחים והחלה טיפול מונע. כשנה וחצי אחרי כן התגלו אצלה גרורות בבית השחי, וכיום היא נמצאת בטיפול במחלה פעילה. "כשיזמתי את המפגשים כבר הייתה קורונה, ולכן הם נערכים בזום פעם בשבועיים בליווי אשת מקצוע", היא מספרת.

"הרעיון במפגשים הוא שאנשים יפרקו כל מה שיש להם בעקבות הפגיעה שהם חווים בתחום המיני בגלל הטיפולים. למשל, נשים שמרגישות חוסר ביטחון לגבי הגוף שלהן אחרי ניתוחים, או חוסר ביטחון לספר לבחור שהן נפגשות איתו שיש להן סרטן. יש גם גברים שחווים אימפוטנציה בעקבות טיפולי כימותרפיה, וזה משליך באופן מאוד רציני על כל הדבר הזה שנקרא מיניות".

יונגרמן החליטה ליזום את המפגשים בעקבות חוויות אישיות שלה. "בגיל 28 עברתי כריתה מלאה של שד אחד, אבל כשנכנסתי לניתוח - לא ידעתי שזה הולך לפגוע בי מבחינת דימוי הגוף והביטחון העצמי", היא מספרת. "הייתי באותו זמן בזוגיות ארוכה, ובעקבות הסרטן הזוגיות שלי נגמרה. הושלכתי למים עמוקים מאוד שהיה לי מאוד קשה לשחות בהם, כי בעצם לא הבנתי עד כמה הניתוח הזה הולך לפגוע לי בדימוי הגוף, ועד כמה יהיה לי קשה לתפקד בעולם הדייטים כשיש מעליי את כל העננה הזאת".

ניסית לצאת לדייטים?
"ניסיתי, נכנסתי לקבוצות, לאפליקציות, יצאתי לכמה דייטים, אבל דימוי הגוף שלי וחוסר הביטחון שלי מול הדבר הזה לא אפשרו לי להתקדם הלאה".

איך היו התגובות בצד השני?
"מעורבות. היו גברים שמאוד נבהלו וברחו. היה גבר או שניים שזה פחות הפריע להם, אבל המצב הנפשי שהייתי בו ושאני נמצאת בו גם היום לא אפשר לי להמשיך זאת מבחינת האינטימיות. כשדימוי הגוף כל כך נמוך, קשה להגיע לרמה אינטימית עם מישהו. לא באמת הבנתי מה המשמעות של דימוי הגוף עד הכריתה שעברתי. אחרי הניתוח הכל התרסק לי בבום. המיניות שלי, הסקסיות, הנשיות והרבה מהביטחון העצמי שלי נעלמו כלא היו. גם לקח לי זמן להבין את הפגיעה הזאת, ועד כמה היא רצינית. נכון להיום החלטתי להפסיק עם דייטים, כי בתוך תוכי אני עדיין מרגישה חוסר ביטחון. כרגע אני שמה את הזוגיות בהולד, גם כי אני מבינה שבמציאות מורכבת של קורונה זה פחות אידיאלי עבור מי שמקבל טיפולים ללכת להיפגש עם אנשים זרים. אבל לא ויתרתי על זוגיות, ממש לא. אני אופטימית".