העיניים של דינה דואדי נמצאות בכפות ידיה. דואדי, שראייתה החלה להידרדר כשהייתה בת 18 ושהתעוורה כליל בגיל 38, החלה לראות באמצעות כפות הידיים. היא מאבחנת במסגרת טיפול רפלקסולוגי מחלות והפרעות שונות, שלעתים אותו אחד ששוכב על מיטת הטיפולים כלל לא יודע שהוא סובל מהן.
"הגיע אליי אדם עם מיחושים בכתף, סובל מכאבים חזקים, והדיאגנוזה הראשונית הייתה דלקת בגיד. אבחנתי שמדובר בבעיות לב. שלחתי אותו לבית חולים עם חשד להתקף לב, ואכן זה מה שהיה. הגיעה אישה עם כאבים קשים ביד, שמהם סבלה קרוב לשנה. היה לה נימול וחוסר תחושה ביד וברגל. גיליתי באבחון שלה בעיית סוכר".
דואדי (66), אישה יפה וזוהרת, נולדה וגדלה בעפולה. היא חלמה להגיע ללהקה צבאית, אך כבר בטירונות, כשכל הבנות קמו לפנות בוקר, שמה לב שהיא לא רואה טוב. מבחינתה השחר היה חושך, דבר שהאט את כל פעולותיה וגרם לה לאחר למסדרים. המפקדת, שהבינה מה קורה, שלחה אותה לרופא, שהודיע לה בביטחון: "את עומדת להתעוור. תשיגי כלב".
"כשהייתי לבד עם עצמי בכיתי לתוך הכרית, אך יחד עם זאת הוקל לי, כי הבנתי שאין יותר משחקים. זאת אני, וככה תקבלו אותי. כל זמן שהייתי עם קצת ראייה עשיתי את עצמי כדי להראות שאני כן רואה. באותה תקופה עיוורון נחשב בעיניי כחולשה, אות קין. לא רציתי להיות בקטגוריה הזאת, לא רציתי להיות שם. רציתי שלא ירחמו עליי ושלא יתייחסו אליי בצורה חריגה, אז היה הרבה משחק של 'אני כן רואה'. אבל כשזה נגמר את צריכה להכיר במציאות, וגם הסביבה שלך".
היא למדה אנטומיה, פיזיולוגיה וכל מה שכרוך בכך, והחיים מלמדים אותה לא מעט. "רפלקסולוגיה מרגיעה, וכמו כל טיפול אלטרנטיבי גם משחררת חסימות וקריסטלים. הגוף יוצר קשר עם עצמו, גוף ונפש. אם משלבים טיפולים רפלקסולוגיים עם הליכה, תזונה ואורח חיים בריא מתקבלת תוצאה טובה". היא עצמה עוברת טיפולים רפלקסולוגיים אצל חבר, ואת יתר זמנה משקיעה בספורט אתגרי, למשל טיפוס על הרים גבוהים. "חזרתי עכשיו מהאלפים האיטלקיים, לפני כן הייתי באלפים הצרפתיים, בקלימנג'רו, בהרי האטלס ובהרי הקווקז".
דואדי למדה לטפס בארץ ובעולם עם קבוצת הטיולים "שביל ישראל בעיניים אחרות" בהדרכתו של יורם חן, ובין השאר עשתה את חלק משביל ישראל, צנחה ממטוס, הטיסה מטוס ורצה טריאתלונים ושני מרתונים - בישראל ובאוסטריה. בארץ סיימה שלישית ובווינה רביעית מבין 80 נשים מרחבי העולם – וכל זאת מבלי לראות דבר.
היא משכימה כל יום בשעה ארבע ויוצאת לריצה של 10 ק"מ, "ובשבת – 20 ק"מ", היא מדגישה. "גיליתי שזה גורם לאושר אדיר. את רצה ומרגישה את שלוות הנפש. אני עושה את זה כדי להוכיח בעיקר לעצמי שגם עם המגבלה שלי אני יכולה. מה שלא היה אפשרי הפך לאפשרי. זה גם תרגיל בשחרור, ללמוד לסמוך על האחר. העיוורון הוא לא מכשול, אבל אין ספק שאני רצה כדי לשחרר את הנשמה, לפרק מתחים ולהרגיש איזון עם עצמי. יש מתח בעבודה ובחיי היומיום".
אמא מתפקדת וחזקה
דואדי התחתנה בפעם הראשונה כבר אחרי שנודע לה שעיוורונה יהפוך למוחלט - וילדה שלוש בנות, שמהן נולדו לה שבעה נכדים, ועוד אחד בדרך. לאחר שהתגרשה הכירה את יוסי להב, עיוור כתוצאה מפעולת איבה. להב הגיע לדואדי כמטופל, והשניים התאהבו והתחתנו - והחלו לטייל ברחבי העולם. באחת הפעמים, כשהיו בספרד, להב לא חש בטוב והתמוטט. הוא סבל מרסיסים חופשיים בריאות כתוצאה מהפציעה שגרמה לעיוורונו. דואדי הצליחה להנשים אותו ובכך הצילה את חייו. במקביל התקשרה לאמבולנס. רק כשאנשי הצוות הרפואי הגיעו ושאלו אותה מדוע היא מנשימה אדם שהיה כבר כחול, הם הבינו שדואדי אינה רואה.
"חזרנו לארץ, אבל בביקורת ובבדיקות הוא קיבל עוד התקף. הנשמתי אותו שוב, אלא שהפעם הוא הגיע לבית החולים עם קריסת מערכות ולא ניתן היה להציל אותו. הוא היה שותף נפלא. מאוד אהבתי לנסוע איתו לחו"ל", היא נזכרת בעצב.
"זה טוב? זה לא טוב? אני לא יודעת. כך היה. אין לה בעיה להביא אליי את הנכדים כשאני לבד בבית ולצאת לקניות. ההתייחסות היא ממקום של מה שהם מכירים ומה שהם רואים, לא ממקום של סטיגמות".
"לא אוהבת אבנים בדרך"
אמה של דואדי עבדה במפעל ואביה היה רצף בסולל בונה. יש לה שלוש אחיות ושני אחים. אחרי שהתגרשה מאבי בנותיה והתאלמנה מבעלה השני, כיום היא בזוגיות זה שש שנים. דואדי לא נוהגת לדבר על המטופלים שלה, אבל בעיתונות פורסמה רשימה מפוארת עם שמותיהם של שמעון פרס ז"ל, רונית אלקבץ ז"ל, יעל אבקסיס, אילנית, השף חיים כהן, השחקנית והדוגמנית רונית יודקביץ', מיכאלה ברקו, סילבן שלום, שחקנים ושחקניות רבים, פוליטיקאים, שופטים ורופאים.
היא נראית נפלא ומקפידה על כך באדיקות. "חשוב לי להיות אסתטית. יש כאלה שחושבים שאם את לא רואה אז לא רואים אותך. חשוב לי להיראות טוב, להיות מסודרת. כדי שלא אאפר את העיניים בצורה לא שווה, עשיתי קעקוע. "אני מתאפרת לבד, עושה פן, מטפלת בעצמי, יודעת מה יש בארון הבגדים שלי. אני מתלבשת לבד, לא נעזרת. יש לי מכשיר קורא צבעים, למרות שאני יודעת באיזה צבע כל בגד בארון. זה מאוד מזמין כשאת נראית טוב, עושה מצב רוח טוב למי שמולך, אבל קודם כל לעצמך. תחייכי? יחייכו. תבכי? יברחו".
התרעות פיקוד העורף