תפקידנו כמטפלים וכבני אדם בתקופה זו, הוא להשמיע את קולו של "המבוגר האחראי" (דווקא בתקופה שבה אנו חשים שאין מבוגרים אחראים במציאות החיצונית). על המטפל ל"קרקע" את המטופל ולהחזיר אותו למציאות הקונקרטית שניתן לפעול בה. המושג "אחריות" מרכזי בעיני, כיוון שהוא קשור לא להתחברות פנימה לרגשות ותחושות, אלא בהיסתכלות החוצה, הבנה שתפקוד מחייב ניתוק מסוים, והתכוונות, האחזות והתקשרות עם אחרים ועם הסביבה (אחריות משורש א.ח.ר.).
הוא אומר שהדרך היחידה היתה להגביל את שדה הראיה והמודעות שלו ל-2 מטר מלפניו. הוא יצר מעין בועה שלא אפשרה למידע שיכול לערער אותו להיכנס (כמו רצים שעוקפים אותו)-כך הצליח לשמור על הקצב שלו ולגמור את המירוץ. גם הפסיכולוג הידוע ויקטור פרנקל דיבר על אסטרטגיה דומה להתמודדות בתקופות של קושי- תוך שגם הוא משתמש בדימוי מתחום הספורט-טיפוס הרים. פרנקל שהיה מטפס הרים בעצמו-דיבר על התרכזות במאחז היד הבא, בצעד הבא בכל פעם.
לדבריו פרספקטיבה רחבה -מבט בתהום מלמטה או בהר למעלה- עלולים להפיל את המטפס. טיפוס הוא היכולת להתמקד ולהגביל את הקשב בזמנים של מצוקה-למה שמשרת אותנו ומועיל לנו. אני ממליץ למטופלים חרדתיים גם להגביל בתקופה זו את המגע עם אנשים שלא מסוגלים להכיל את החרדה שלהם, או את הייאוש שלהם והם מקרינים אותם על הסובבים . מחקרים מראים שלתחושות קשות יש אפקט מדבק.
פעילות המוציאה אותנו מהבית אפילו טובה יותר, הליכה ברחוב, ריצה על החוף. יותר מכך פעילות המוציאה אותנו מעצמנו, הממקדת אותנו במשימות או באחרים -מצויינת. זו דרך לא רק "לכבות" את עצמנו, אלא גם דרך ליצור משאבים נפשיים היונקים מתגמולים דרך פידבקים מהסביבה. התנדבות למען מטרה שמאמינים בה-מספקת בדיוק אפשרות כזו ולכן היא מומלצת.
אם לא נטפל בעצמנו לא נוכל לטפל באחרים ולתרום. אנשים רבים נופלים למעין לופ פנימי של הרהורים אובססיביים וחרדות המזינות את עצמן בתקופה זו. לעיתים מספר קטן של פגישות ממוקדות יכול לאפשר לצאת מהבור ולאפשר להם חזרה אל המציאות התמפקדת. אני חושב על טיפול פסיכולוגי בתקופה זו כסוג של חילוץ של רכב ששקע או נתקע. נקודת משען חיצונית מחוץ לתודעה שלנו הכלואה בעצמה- יכולה להוציא את הרכב מהבוץ.
התרעות פיקוד העורף