הענקת טיפול רגשי לפצועים בשלבים המוקדמים הללו הוא כשלעצמו מאתגר, שכן פעמים רבות אנחנו פוגשים מטופלים שמתקשים לגייס את הכוחות הנפשיים הנדרשים לשיקום. מידת ההצלחה של שיקום פיזי – בפיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, וקלינאות תקשורת – קשורה קשר הדוק לליווי ולשיקום הפסיכולוגי. לכל אלה יש להוסיף את תחושת האובדן והאבל האישי של מי שאיבדו איבר או תפקוד, בני משפחה וחברים, עמיתים ליחידה, או שכנים לקהילה. אתגר נוסף הוא תחושת "אשמת הניצול" שאנחנו פוגשים לעתים. יש מי שהיו שייכים ליחידה או לקהילה מסוימת שבה אבדו חיי אדם וסוחבים עימם שאלות ותחושות קשות לאחר שהם עצמם נותרו בחיים.
בכל הקשור לפגיעה הנפשית והיכולת להתאושש ממנה ישנם גורמים רבים שמשפיעים על כך ואין ציר זמן קבוע להחלמה – הדבר מאוד אינדיבידואלי ותלוי באישיות של האדם שנפגע ובנסיבות הפגיעה.
האם יש מטרה או תכלית? כאשר פלוגת חיילים יוצאת לקרב המשימה והתכלית ברורות. ישנה משמעות לעשייה וכל הלוחמים חשים זאת היטב. כך למשל, לכוחות הלוחמים כעת בעזה ובסביבתה ברור שהם יוצאים להציל את המדינה מהאיום שנשקף מהרצועה. במקרה של פגיעה קשה ונרחבת באוכלוסיה אזרחית – סביר להניח שאותה תחושה של מטרה או תכלית לא הייתה קיימת מלכתחילה.
עד כמה דאגו לי? נראה שאין ישראלי שלא תהה האם מישהו מהקברניטים לקח בחשבון תרחיש אימים שכזה. ואם כן - האם ניתנו לאזרחים ולכוחות הביטחון המשאבים והאמצעים המספיקים להתגונן מפניו? לכך ניתן להוסיף תהליכים שכבר דובר בהם כמו צמצום כיתות הכוננות, איסוף כלי נשק שמלכתחילה היו בחסר, והכרסום המתמיד בשנים האחרונות במרכזי החוסן האזרחיים בעוטף עזה. ישראלים רבים, רבים מדי, חשים שהופקרו לגורלם.
האם אנחנו מלוכדים? בשעת קרב, תחושת הלכידות מסייעת לחיילים ביחידה לוחמת בהתמודדות עם זוועות המלחמה ומקטינה את החשיפה לאפשרות לפתח תגובה פוסט-טראומתית – אנחנו חברים, נתמוך אחד בשני ונצלח את המשימה ביחד. באסון שפקד אותנו התחושה הזאת נפגעה פעמים רבות מדי ובמסגרות רבות מדי – בקרב כוחות הביטחון, בקרב האזרחים, ובממשקים שביניהם. מאז אותה שבת נוראה שמענו הרבה על כוחות שהתקבצו תוך אילתור מכאן ומשם. לכידות אורגנית לא הייתה בנמצא במקרים רבים.
המציאות שפירטתי כאן קודרת, אך מתוכה גם יכולה לצמוח התקווה. הדבר החשוב ביותר הוא המודעות לחומרת המצב ולדרכים להירפא ממנו. על המדינה להפנות משאבים לטיפול עמוק שתכליתו – צמצום ההשפעות ארוכות הטווח של הטראומה. עלינו לזכור שלכל פצוע יש משפחה וקהילה סביבו, ומי שלוקים ב-PTSD יסחבו את העולם הזה למשך כל חייהם. הדבר עלול להתפרץ ולקבל לעתים ביטוי קיצוני – הרס של משפחות, ילדים שגדלים בסביבה של דיכאון, ועוד. קרה כאן לכולנו, כבודדים וכחברה, אירוע מטלטל ובלתי צפוי שמייצר אובדן אמון ותחושת שבר. עלינו כחברה להיערך ולטפל בכך, להתערב כבר עכשיו בשלבים המוקדמים, ולנסות להקטין את הנזק הכרוני.
אני מבקש לסיים בנקודה החשובה מכולן – עלינו להעניק תקווה! שמעתי בימים האחרונים בהערכה רבה את חיים ילין, שלצד הכאב והשבר הגדול מעביר את המסר לפיו "אנחנו נקום כקהילה ונחזור למקום שלנו בהינתן התנאים המתאימים שיסירו את האיום". בעיניי זוהי מנהיגות אמיתית ואמיצה, כאשר אדם מצליח להביע לצד הבכי והשכול את אותו מסר מאזן של תקווה שכולנו זקוקים לו.
התרעות פיקוד העורף