למין האנושי, החוויה של אי ודאות, של חוסר שליטה במה שהולך לקרות בעוד 5 דקות, שעה, חודש, שנה, קשה ולעיתים נחווית כבלתי נסבלת. למעשה בפועל העולם אינו בשליטתנו. יש בו כל כך הרבה מקריות ומזל. מול חוסר השליטה, יש לנו צורך להרגיש שאנחנו יודעים מה צפוי לקרות, שאנחנו שולטים בעתידנו.
המוח שלנו חוקר באופן תמידי את הסביבה ומחפש קשרים בין התגובה שלנו לאירועים שמתרחשים לבין התוצאה. על בסיס קשרים חוזרים, המוח בונה תבניות, דפוסים, סולל מסלולים נוירולוגים של חשיבה ושל התנהגות. אבל פה העניין לא נגמר. המוח אינו איבר פאסיבי שמחכה שדברים יקרו, מקבל נתונים ומייצר פלט של מחשבות, רגשות ותחושות. המוח פועל כמו מעין 'מגדת עתידות', הוא משתמש בקשרים שהוא מזהה כדי לצפות את העתיד. כמו מספר סיפורים הוא בונה תרחישים ומספר סיפורים: 'כשיהיה כך, אני אגיב באופן כזה או אחר ואז תקרה התוצאה הזו והזו' או למשל 'אם אני אהיה במצוקה, אני אבכה ותמיד אמא תבוא ותעזור לי' והמחשבה הבסיסית וההגיונית שעברה לרבים בראש ביום השביעי באוקטובר 'אם יבואו מחבלים, אני אכנס לממד ותוך דקות ספורות יגיעו כוחות הבטחון וישתלטו על המצב'.
כדי לפשט את ההקשרים המוח משתמש בהכללות, שנקראות אמונות יסוד: 'הורים תמיד שומרים על ילדיהם'! 'המודיעין שלנו הכי חזק ועירני בעולם'! 'לאנשים טובים קורים דברים טובים'! 'מי שמתאמץ מצליח'! דפוסי חשיבה והתנהגות אלה מייעלים את התפקוד שלנו. באופן כזה ביציאה מהבית לעבודה איננו צריכים בכל נסיעה לחשב מחדש את המסלול ואת זמן ההגעה. הם נוסכים בנו בטחון, חוסכים מאתנו אנרגיה ומפנים את המוח לדברים אחרים. לכן אנחנו נוטים להיאחז באמונות ובדפוסים שלנו, לאסוף פרטי מידע וסימנים שמחזקים אותן, גם כשהמציאות משתנה. אם המוח חי בעבר, כדי לצפות את העתיד, הוא יתקשה לחיות בהווה ולהתאים את עצמו בגמישות וביעילות למציאות המשתנה.
כשדפוסי החשיבה והפעולה שהפעלנו בעבר מתגלים כלא יעילים ולא מביאים לתוצאות המצופות ובהעדר מידע ונתונים לחיזוי הבאות, אנחנו מגיבים בחרדה.
מצבים של חוסר ודאות מפעילים אצלנו לעיתים קרובות את האמיגדלה, האיזור במוח שמעורב בפעילות הרגשית שלנו. המוח עלול לפרש את העוררות הרגשית שמתרחשת כסכנה, מפריש הורמונים של מתח, שמכינים את הגוף למצב לחימה. כתוצאה מכך השרירים בגוף מתכווצים, הדופק עולה, קצב הלב מואץ, הבטן "מתהפכת". במצב של איום נגיב במלחמה (בתזזיתיות יתר וקושי להרגע) בהמנעות יתר וקושי לתפקד (מתקשים לקום בבקר, נשארים כל היום בפיג'מה) או בקפאון (תחושה של ניתוק רגשי ותפקודי). נוצרת 'ראיית קשית', המוח מחפש רמזים בסביבה שיעידו על סכנה, מתמקד בהם, כדי להזהר מפניהם ומתחיל מעגל של חשיבה קטסטרופלית, אותו אנחנו מכנים "הטיה שלילית".
בעת סכנה ממשית הורמוני הלחץ משתחררים על ידי פעילות אקטיבית של ריצה אחרי האיום או בריחה ממנו. המוח אינו מבדיל בין איום ממשי לבין איום שנובע מתחושת חוסר ודאות. ומתיחס אל האיום הפוטנציאלי (נמר וירטואלי) כאל מציאות. להורמוני הלחץ לוקח כ 40 דקות להשתחרר הגוף. אם בזמן הזה תעלנה עוד ועוד מחשבות מלחיצות או סצנות מלחיצות בתקשורת, נכנס למעגל סגור של לחץ כרוני. כשמצב המתח נמשך לאורך זמן המתח הכרוני עלול לפגוע בחיסוניות הגוף והנפש.
אנשים שנמצאים במתח כרוני מדווחים על תסמינים פסיכולוגים וגופניים. על חרדות, דאגות בלתי פוסקות, קשיים בשינה, עייפות, עצבנות, כאבים פיזיים, חלקם מרגישים חוסר אנרגיה ומתקשים לצאת מהבית לפעילות יומיומית, אחרים חשים באי שקט פסיכו-מוטורי וצורך תמידי לזוז.
דברנו על כך שתהליך החזרת השבויים בנוי, באל כורחנו, באופן שמגביר את תחושת חוסר הודאות. חוסר ודאות שימשך עד שאחרון השבויים יחזור הביתה.
מחקרים מצביעים על מספר דרכים בהן אנחנו יכולים לשפר את היכולת שלנו לשאת אי ודאות ולתפקד בה באופן מיטבי.
נקבל ונזכיר לעצמנו שאנחנו במצב של אי ודאות. נשחרר את האשליה של שליטה ונתמקד במה שיש לנו שליטה עליו - בניהול עצמנו והיומיום שלנו ובעזרה לזולת. הנמשיך לפעול להחזרת החטופים ולתמיכה במשפחות.
התרעות פיקוד העורף