הדאגה למצב התזונתי הוא בין המשמעותיים ביותר לטיפול הראשוני, ועל כן בימים הראשונים עיקר תשומת הלב נסובה לחשש מפני ההרעבה הממושכת, החזרה למשקל תקין מדואג ואיטי והימנעות מתסמונת ההאכלה המהירה (רה-פידינג) שעלולה לסכן את חייהם.
בנוסף, במצבים של הזנה מחדש, בהם הגוף שב לצרוך אנרגיה מפחמימות, עולה הדרישה לתיאמין. מתן מוקדם של תיאמין עשוי למנוע את הסיכון לתסמונת הזנה מחדש, שהיא מצב מסכן חיים המלווה בחוסר איזון מטבולי קשה. מצב זה מתבטא בירידה ברמות האשלגן, הזרחן והמגנזיום בדם, לצד עלייה חדה בצריכת התיאמין, שעלולה לגרום להפרעות לבביות ונוירולוגיות.
תיאמין תומך בתפקוד התקין של מערכות קריטיות בגוף, כמו הלב, ומסייע לשיקום האנרגיה בתאים לאחר תקופת הרעבה. ללא טיפול מתאים, המחסור בתיאמין עלול להוביל לעייפות, חולשה, חמצת לקטית ותפקוד ירוד של מערכת העצבים המרכזית. לכן, מתן תיאמין הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי בסובלים מהרעבה, כדי להבטיח התאוששות בריאה ובטוחה.
על פי הנחיות משרד הבריאות, כל חטוף עובר בדיקת סימנים חיוניים הכוללים קצב לב, לחץ דם וסטורציה בכל 4 שעות במשך 24 היממות הראשונות לאחר תחילת ההזנה. בתוך כך עובר כל חטוף בדיקות דם מקיפות ועל פי התוצאות ומדד ה- BMI (חלוקת המשקל בגובה בריבוע) יתבצע תיקון החסרים באופן מדורג.
על פי תוכנית משרד הבריאות, מחולק כל חטוף על פי מדד ה-BMI שלו. מדד BMI של 16 עד 18.5 (התקין הוא 20 לפחות) ייחשב סיכון בינוני, ומדד BMI פחות מ-16 יחשב סיכון גבוה ומצב של הרעבה קשה. על פי המצב התזונתי מקבלים החטופים מתן מולטי ויטמין פעם ביום למשך 30 ימים לפחות, תוספת ויטמין D, ויטמין השמש, לאור שהות ממושכת בחשכה ללא אור שמש, ומתן ויטמין B12.
חטופים בסיכון בינוני עד גבוה מקבלים בנוסף גם תוספת של נוזלים על פי משקל הגוף, והזנה קלורית להשלמת החוסרים. קצב ההתקדמות ינוטר, כשהמטרה היא עליה ב-33% מיעד המטרה בכל יום עד יומיים. המטרה הסופית היא הגעה למלוא הצרכים התזונתיים בתוך 5 עד 10 ימים.
על אף מצבם הכללי הטוב של ביבס, סיגל וקלדרון, רק בדיקות הדם יהיו אלה שיאשרו סופית את מצבם הגופני וההשפעות ארוכות הטווח של ההרעבה הממושכת והתנאים המזוויעים שיעברו. לצד שיקום נפשי, דגש יושם על החזרת הוויטמינים, המינרלים, החלבונים והשומנים הנדרשים לשיקום מערכת השלד, השרירים ואיברי הגוף.
התרעות פיקוד העורף