למה האצבעות מתקמטות במים, ולמה בדיוק באותה צורה בכל פעם

תופעת הקימטוטים בקצות האצבעות לאחר טבילה ארוכה במים מוכרת לכולנו, אך רק בשנים האחרונות גילו המדענים את המנגנון שמאחוריה. כעת, מחקר חדש חושף תעלומה נוספת: הקימטוטים חוזרים בכל פעם בדיוק באותה תבנית, ומספקים הסבר חדש לשאלה הביולוגית ששיגעה חוקרים במשך עשורים.

המחקר, שפורסם במאי 2025 בכתב העת Journal of the Mechanical Behavior of Biomedical Materials,  נערך על ידי הביומכנאי גאי ג'רמן מאוניברסיטת בינגהמטון בניו יורק בשיתוף עמיתתו רייצ'ל לייטין. במסגרת הניסוי ביקשו השניים משלושה מתנדבים להשרות את אצבעותיהם במים במשך חצי שעה, ואז חזרו על אותו הניסוי יום לאחר מכן. התוצאה: קימטוטי האצבעות, או כפי שהחוקרים מכנים אותם "פסגות ועמקים לולאיים", חזרו כמעט בדיוק לאותו מבנה גאומטרי.

"הקימטוטים לא רק מופיעים באותו אזור בכל פעם, הם גם מתפתחים בדיוק לפי אותו דפוס", אמר ג'רמן. "מכיוון שכלי הדם שמתחת לעור אינם משנים את מיקומם, הרי שגם העיוותים של פני העור חוזרים על עצמם, והצלחנו להוכיח זאת באופן מדעי".

עד לפני כעשור, רווחה הסברה שהקימטוטים הם תוצאה של ספיגת מים והתנפחות העור, אך מחקר מ-2016 סתר את ההשערה הזו לאחר שגילה שהעור אמור להתנפח בכ-20 אחוז לפחות כדי להפיק קימטוטים משמעותיים. במקום זאת, התברר שהמנגנון עצבי לחלוטין: כאשר מים חודרים מבעד לנקבוביות בלוטות הזיעה לעור החיצוני, הם מדללים את ריכוז המלחים בו. שינוי זה מאותת לסיבי עצב, שמעבירים את המידע למוח, וזה מפעיל מערכת עצבית אוטונומית שגורמת להתכווצות של כלי הדם הקטנים בידיים וברגליים.

התכווצות זו גורמת לשקיעה מקומית של שכבת העור העליונה, והופכת את האצבעות החלקות למקומטטות. בדיוק כמו שטביעות האצבעות שלנו ייחודיות, כך גם תבנית הקימטוטים חוזרת אצל כל אדם באותו סדר ואופי, שוב ושוב.

הממצא הוביל את החוקרים לשאלה הפשוטה אך מעוררת הסקרנות: אם לקימטוטים יש יתרון, מדוע הם לא מופיעים תמיד? לדברי החוקרים, המבנה המקומט מעניק יתרון ביולוגי מובהק במצבים רטובים, הוא משפר את האחיזה שלנו בחפצים חלקלקים, ממש כמו חריצים בצמיג של רכב. מחקרים קודמים הראו שאנשים מצליחים להרים חפצים בקלות רבה יותר אחרי שהאצבעות מתקמטות. התופעה אף מופיעה אצל בעלי חיים מסוימים שחיים בסביבה לחה.

אלא שייתכן שלקימטוטים יש גם חסרונות. הם עלולים להפחית את הרגישות התחושתית באצבעות, או להגביר את הפגיעות לפציעות. לכן, סביר שהגוף שומר את היתרון הזה רק לזמן הדרוש, כמו במצבים של חשיפה ממושכת למים.

תופעת הקימטוטים לא מתרחשת אצל אנשים עם פגיעה בעצב המדיאני  שאחראי בין היתר על אספקת העצבוב לאצבעות. אחד מהסטודנטים של החוקרים דיווח על פגיעה עצבית מסוג זה, והתגלה שכאצבעותיו נותרו חלקות גם אחרי טבילה ארוכה במים.

מלבד ההיבטים הפיזיולוגיים, לממצאים החדשים יש גם השלכות בעולם הפורנזי. הבנת הדפוסים הקבועים של קימטוטי העור עשויה לסייע בזיהוי גופות שנמצאו לאחר שהות ממושכת במים, כמו במקרה של אסונות טבע. הקימטוטים, כך מציעים החוקרים, מצטרפים לסט של תכונות עור ייחודיות כמו טביעות אצבע ופסים סמויים בעור, הידועים כקווי בלאשקו.

כך, מתברר שקצות האצבעות שלנו נושאים מידע רב יותר ממה שחשבנו, והקימטוט הקטן שאנחנו רואים אחרי טבילה באמבטיה, הוא עדות חיה לאחת ממערכות ההסתגלות המתוחכמות של הגוף האנושי למים.