"אתם הרבה זמן שואלים אותי ואני מרגיש שאני חייב לענות לכם על זה", פתח הזמר את דבריו. "למה אני הולך יחף? למה אלוהים ישמור אני אוהב ללכת יחף? ומה זה עושה? יש בזה המון המון הטבות בריאותיות. אנחנו נחשפים במהלך היום לחשמל אלקטרומגנטי כשאנחנו משתמשים בכל מיני מכשירים שצורכים הרבה חשמל ואנחנו כמו בטריה שומרים את החשמל בתוכנו. אז בעצם כשאני הולך יחף על הקרקע אני פורק אלקטרונים העודפים מהגוף ואני נהיה יותר מאוזן. ככה אני שומר על הגוף שלי פחות דלקתי, זה עוזר למערכות לעבוד בצורה יותר בריאה לחיים".
דבריו של וייס הציתו דיון ברשתות החברתיות, וגררו תגובות מגוונות, חלקן תומכות, אחרות ביקורתיות או לועגות. אבל מעבר לשיח הציבורי - האמנם יש תוקף מדעי לדבריו? האם באמת הגוף שלנו סובל מ"עודפי אלקטרונים" בגלל חשיפה לחשמל, והאם מגע של כפות הרגליים באדמה באמת "מאזן את האלקטרונים"?
המושג שוייס מתאר מכונה בשיח האלטרנטיבי "Earthing" או "Grounding" כלומר התקרקעות – תאוריה שמציעה כי כאשר אדם צועד יחף על פני האדמה, מתרחש איזון חשמלי בינו לבין הקרקע, שביכולתו להפחית דלקות, לשפר שינה, לאזן את מערכת העצבים ואפילו לשפר מצב רוח. ההשערה הבסיסית בתאוריה הזו היא שהאדמה נושאת מטען חשמלי שלילי קבוע, וכי חשיפה ישירה של גוף האדם לאדמה מאפשרת "קליטה" של אלקטרונים שליליים שמנטרלים רדיקלים חופשיים בגוף.
אולם מדענים רבים מטילים ספק גדול בתוקף המדעי של הטענות הללו. במאמר סקירה שפורסם בשנת 2012 בכתב העת Journal of Environmental and Public Health הוצגו מספר מחקרים קטנים שהתמקדו בהשפעות של "קרקוע" על מתח השרירים, שינה ומדדי דלקת. חלקם הצביעו על שיפורים קלים במדדים סובייקטיביים, אך המדגמים היו קטנים, ללא בקרה אמיתית, ורחוקים מלהיחשב כהוכחה מבוססת לתיאוריה על "פריקת אלקטרונים".
מדענים כינו את הרעיון כולו "פסבדו-מדע חסר בסיס", והסבירו שאין ראיות אמיתיות לכך שחשיפה לקרקע יכולה להשפיע בצורה משמעותית על תהליכים ביוכימיים בגוף והוסיפו שאין מנגנון פיזיקלי שיתמוך בטענה שאדם צובר 'עודפי אלקטרונים' מהאוויר או מהמכשירים סביבו, וכי וגם אם היו עוברים אלקטרונים מהקרקע לגוף הרי שאין לכך השפעה מוכחת על בריאות האדם".
מדע מדויק או סתם טרנד?
אף על פי כן, ההליכה היחפה עצמה דווקא כן עשויה להעניק יתרונות גופניים מסויימים לא בגלל פריקת אלקטרונים, אלא בשל שיפור בבריאות כף הרגל והיציבה. חלק מהמומחים באורתופדיה וברפואת ספורט מסבירים שכאשר אדם הולך יחף, השרירים הקטנים בכף הרגל עובדים בצורה אינטנסיבית יותר. אצל אנשים שאינם סובלים מבעיות מבניות ברגליים, הליכה יחפה עשויה לחזק את שרירי כף הרגל, לשפר שיווי משקל ולמנוע חלק מהפציעות הקשורות בנעליים לא מתאימות.
לאחרונה חלה תאוצה גם בשימוש ב"נעלי ברפוט": נעליים בעלות גמישות וסוליה דקה, המעניקים לכאורה תחושה של הליכה יחפה. קצה הנעליים הללו, שחלקם נמכרים גם לאצנים, רחב ומאפשר לבהונות להתרחב, ולהעניק לכל כף הרגל יציבה טובה יותר על הקרקע כך שהתחושה היא של הליכה ללא נעל, לכאורה. עם זאת כאמור הנעליים, כמו הליכה יחפה, אינן מתאימות לכולם.
ומה לגבי הטענה של וייס שהליכה יחפה מסייעת להפחתת דלקות בגוף? גם לטענה הזו אין בסיס מחקרי מבוסס. נכון להיום, לא נמצאה הוכחה חד משמעית לכך שה"קרקוע" משפיעה על רמות CRP (מדד דלקתי), על הורמוני דלקת פרוסטגלנדינים, או על תגובת מערכת החיסון.
בשורה התחתונה, הליכה יחפה בטבע עשויה לשפר את התחושה הכללית, להפחית סטרס, ולספק חוויית נינוחות שיכולה להועיל לבריאות הנפש – אבל הסיבות לכך כנראה נעוצות יותר בהפוגה ממסכים, בטבע שסביב, ובתחושת החופש, מאשר באיזון חשמלי כלשהו. המדע בינתיים לא מצא עדות לכך שאלקטרונים עודפים מתפרקים מהגוף דרך כפות הרגליים.
התרעות פיקוד העורף