לצד ההיבטים הפיזיים והקוגניטיביים, יש להביא בחשבון את ההשלכות הנפשיות: פחד, חרדה מהמוות, תחושת בידוד קיצוני בשל הריחוק הגיאוגרפי, ובלבול. כל אלה מחמירים את המצוקה ומעמיקים את תחושת חוסר האונים. לפי חלאילה, "האחריות להגנה על הזקנים בפריפריה אינה מוטלת רק על המדינה, אלא גם על בני המשפחה והקהילה המקומית. מחקרים מראים שנוכחות של בן משפחה צעיר ובריא בסמוך לזקן בעת חירום היא לעיתים הגורם המכריע בין הישרדות לסכנה. בישובים קטנים ופריפריאליים, הקהילה מהווה רשת ביטחון חיונית". חשוב ללוות את ההורים והסבים, בעיקר בשעות הלילה, להרגיעם ולהוות עוגן נפשי ופיזי עבורם. בפריפריה, שכנים טובים ומנהיגים קהילתיים יכולים למלא תפקיד מכריע בזיהוי זקנים במצוקה ובמתן עזרה ראשונית.
על בסיס הניסיון המחקרי שלו, ממליץ חלאילה על: "צעדים לחיזוק תחושת השליטה והחוסן הנפשי של הזקנים בפריפריה: עידוד פעילות גופנית מתונה בהתאם למגבלות, עיסוק בפעילויות קוגניטיביות כמו קריאה וכתיבה, הפחתת צפייה מתמשכת בחדשות המגבירה מתח וחרדה, הקפדה על תזונה נכונה ונטילת תרופות סדירה, שמירה על קשר רגשי וחברתי עם בני משפחה וחברים, והכנה מוקדמת של המרחב המוגן עם מים, תרופות, מזון יבש וציוד חיוני".
חלאילה קורא למדינה ולרשויות המקומיות לפעול ללא דיחוי כדי לצמצם פערים ולהבטיח מענה הולם לאוכלוסיית הזקנים בפריפריה הגיאוגרפית. הצעדים הנדרשים כוללים הצבת מיגוניות זמניות ביישובים נידחים חסרי מיגון, הקמת רשת מתנדבים קהילתית מיוחדת ליישובי הפריפריה, הנגשת הנחיות פיקוד העורף בצורה קולית וחזותית, חיזוק תשתיות התקשורת באזורים פריפריאליים, הכשרת צוותי חירום מקומיים והקמת מרכזי עזרה ראשונה מקומיים.
לדבריו, "הזקנים בפריפריה הגיאוגרפית ראויים ליחס שוויוני, להגנה מלאה ולתחושת ביטחון פיזית ונפשית. המיקום הגיאוגרפי לא צריך להוות גורם מכריע בהישרדות בעת חירום". זוהי לא רק חובה מוסרית, אלא גם חוב חברתי כלפי דור שתרם לבניין המדינה ולפיתוח הפריפריה, ואסור שיינטש בשעת חירום.
התרעות פיקוד העורף