קשה שלא להתעלם לאחרונה מהפסים הצהובים במרחב העירוני: יותר ויותר מדרכות כוללות ריצוף בצורות גאומטריות שונות במרחב הציבורי ובעיקר בדרך לתחנות בילוי, רכבת ומוסדות ציבור.
מאז, הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני, וכיום בטוקיו כמעט ואין רחוב או תחנה ציבורית שאין בהם מערכת שלמה של פסי הכוונה צהובים. מדובר במאות קילומטרים של ריצוף שתפקידם לספק "שפה נוספת" במרחב שנקראת באמצעות המקל הלבן של העיוור או באמצעות תחושת המגע ברגליים.
השיטה פשוטה אבל חכמה: קיימות שתי צורות עיקריות. פסי קווים ישרים משמשים כנתיב הליכה רציף, הם מאותתים לעיוור שאפשר להמשיך קדימה בבטחה. לעומתם, משטחים מנוקדים או בעלי בליטות עגולות מסמנים נקודות עצירה. משמעותם היא שבנקודה זו יש פנייה, מעבר חציה, מדרגות או מכשול אחר. באמצעות השילוב בין שני הסוגים, יכול אדם עם עיוורון לנווט בבטחה ברחוב, בתחנת רכבת או בתוך מרכז קניות.
האם הציבור הרחב אמור לדרוך על הפסים הללו? התשובה היא שאנשים רואים יכולים בהחלט ללכת עליהם, אבל מומלץ להימנע מלהחנות עליהם כלי רכב, להציב עליהם מתקנים או לחסום אותם משום שהם מהווים מסלול קריטי לניווט. במדינות כמו יפן מקפידים במיוחד שהפסים יישארו פנויים ומכובדים, כחלק מתרבות כיבוד הזולת.
ערים רבות בעולם החלו לאמץ את המודל, אך ביפן הדבר נחשב סטנדרט תרבותי ועיצובי. מעבר לפרקטיות, רבים רואים בפסים חלק מהשפה העיצובית העירונית – רצועות צהובות שחוזרות על עצמן ויוצרות אסתטיקה ייחודית ברחוב.
בישראל, השיטה אומצה בשנים האחרונות במקומות מרכזיים, ובפרט בתחנות רכבת ובמדרכות משופצות. עם זאת, ההטמעה עדיין חלקית ולעיתים נתקלים בבעיות תכנון: למשל פס שמוביל אל קיר, או חוסר רצף בין מדרכה לתחנת אוטובוס. ארגוני הנגישות מדגישים את החשיבות של תכנון נכון ושיטתי, כדי שהפסים אכן ישרתו את מטרתם ולא יגרמו לבלבול או לסיכון.
המשמעות עבור ציבור העיוורים בישראל גדולה. על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, ברחבי העולם חיים כ־314 מיליון עיוורים ולקויי ראייה. בישראל לבדה מתגוררים למעלה מ־26 אלף עיוורים ולקויי ראייה חמורים. עבורם, פסי ההכוונה הצהובים הם לא רק קו על המדרכה אלא חבל הצלה שמאפשר עצמאות, ניידות ובטחון אישי.
לצד הפסים, קיימות טכנולוגיות נוספות כמו אפליקציות ניווט קוליות, מקלות חכמים ואוזניות עם הנחיות קוליות. אבל היתרון של המדרכה המובלטת הוא בפשטותה ובזמינותה: לא נדרשת סוללה, חיבור אינטרנט או ידע טכנולוגי. כל מה שנדרש הוא מקל לבן ותחושת מגע.
בעוד שישראל עדיין בשלבי הטמעה, דוגמאות כמו טוקיו מוכיחות שניתן ליצור מרחב ציבורי נגיש באמת, שבו גם מי שאינו רואה יכול לנוע בחופשיות ובביטחון. הפסים הצהובים מזכירים שלעתים הפתרונות הפשוטים ביותר, פסי בטון בולטים על המדרכה הם אלה שיכולים לשנות חיים.
התרעות פיקוד העורף