זריקות ההרזיה שהפכו לשם דבר בעולם הרפואה פועלות במנגנון מרתק שמחבר בין המעי, הלבלב והמוח. הן אינן שורפות שומן ישירות, אלא מחקות הורמונים טבעיים המופרשים אחרי הארוחה, נקשרות לקולטנים מיוחדים בתאי הגוף ומפעילות שרשרת תגובות ביולוגיות שמאטות את הקיבה, מגבירות את תחושת השובע, מאזנות את הסוכר בדם ומפחיתות את החשק לאוכל. כך, צעד אחר צעד, הן יוצרות שינוי בהרגלי האכילה ובבריאות הכללית, ומסבירות כיצד טיפול שבועי פשוט מצליח להוביל לירידה ניכרת במשקל ולשיפור במדדים רפואיים חשובים.
המנגנון שמחבר בין ביס קטן לתחושת מלאות ארוכה מתבסס על קולטנים. קולטן הוא חלבון זעיר שיושב על פני התא ומזהה חומר מסוים. כשהחומר נקשר אליו, התא מפעיל תגובה פנימית. הורמון הוא שליח כימי שנע בגוף ומוסר מסרים לתאים. התרופות החדשות מחקות את הורמוני המעי GLP-1 ו-GIP שנוצרים אחרי הארוחה, ונקשרות לקולטנים ייעודיים בלבלב, במוח ובמערכת העיכול. החיקוי הזה מפעיל מחדש את מסלול השובע והאכילה, אך באופן ממושך ועוצמתי יותר מהרגיל.
לאחר הארוחה, המעי משחרר הורמונים טבעיים שמעבירים לגוף את המסר "האוכל הגיע". ההורמונים פוגשים את הקולטנים שבלבלב ומורים לו לשחרר אינסולין, שמכניס את הסוכר לתאים, ובמקביל להפחית את הפרשת הגלוקגון - הורמון שגורם לכבד לייצר סוכר.
וויגובי, שמכילה את החומר סמגלוטייד, מחקה את ההורמון GLP-1 ומתחברת לקולטנים כך שהאפקט נמשך כשבוע שלם אחרי ההזרקה. מאונג'רו, שמבוססת על טירזפטייד, מפעילה גם את קולטני GLP-1 וגם את קולטני GIP, וכך יוצרת השפעה כפולה וחזקה יותר על התיאבון ועל חילוף החומרים.
כשהקולטנים מופעלים במערכת העיכול, הקיבה מתרוקנת לאט יותר. האוכל נשאר בה לאורך זמן, והמוח מקבל תחושת שובע מתמשכת. העצבים שמחברים בין הקיבה למוח מעבירים את המסר לגזע המוח ומשם למרכזי השובע בהיפותלמוס. זו הסיבה לכך שאנשים מרגישים שהם שבעים כבר אחרי מנות קטנות, ושלעיתים מופיעות בחילות בתחילת הטיפול. הגוף לומד בהדרגה את הקצב החדש, ותוך כמה שבועות רוב המטופלים מתרגלים.
במוח עצמו יש מרכזים שמנהלים את תחושת הרעב והשובע. התרופות מחזקות את הפעילות של הנוירונים שמעודדים שובע ומחלישות את אלו שמעודדים רעב. במקביל, הן משנות את האופן שבו המוח מגיב לגירויים של אוכל - ריח, מראה או זיכרון. כך פוחתת המשיכה למתוקים ולמאכלים עתירי קלוריות, ואנשים מתארים שהראש "שקט יותר" והחשקים פחות מציקים.
במאונג'רו נוסף גם האפקט של GIP: ההורמון הזה פועל על רקמת השומן עצמה, מסייע לווסת את אגירת השומנים ומשפר את רגישות התאים לאינסולין. השילוב של שני ההורמונים יחד יוצר סינרגיה - כלומר השפעה חזקה יותר מזו של כל אחד מהם בנפרד. בזכות זה מאונג'רו הראתה ירידה גדולה יותר במשקל בהשוואה לוויגובי.
הכימיה של התרופות עצמן מאפשרת להן להחזיק זמן רב בגוף. המבנה המולקולרי של סמגלוטייד וטירזפטייד כולל חיבור לשרשרת שומן ארוכה שנקשרת לחלבון אלבומין בדם. החיבור הזה מאריך את משך החיים של התרופה ומונע את פירוקה המהיר. כך ניתן להזריק אותן רק פעם בשבוע במקום מדי יום.
המחקרים הקליניים מראים את ההשפעות בבירור. עם וויגובי, מטופלים ירדו בממוצע כ-15 אחוז ממשקל גופם בתוך שנה וחצי. עם מאונג'רו הירידה הגיעה אף ל-20 אחוז בממוצע. מעבר לירידה במשקל, וויגובי הוכיחה ירידה של 20 אחוז בסיכון לאירועים לבביים כמו התקף לב או שבץ אצל אנשים עם עודף משקל ומחלת לב קיימת. כלומר, התרופות לא רק משנות את המשקל אלא גם מגינות על הלב.
השינויים אינם מסתכמים רק במספרים על המשקל. כשכמות הקלוריות הנכנסת יורדת והאינסולין מופרש בצורה יציבה יותר, רקמת השומן הופכת "בריאה יותר". היא מפרישה פחות חומצות שומן מזיקות לדם, מצטברת פחות בכבד, ויש פחות דלקת מקומית. כך משתפרים מדדים כמו רמות הטריגליצרידים ולחץ הדם.
רבים מתארים גם שינוי בטעם ובחשקים: פחות משיכה למתוקים או למזון מהיר. ההסבר נעוץ בהשפעה של ההורמונים על אזורים במוח שאחראים על תחושת תגמול והנאה מאוכל. המוח "מתגמל" פחות על אכילת מזונות עתירי קלוריות, ולכן קל יותר לוותר עליהם.
השורה התחתונה היא שהזריקות לא שורפות שומן בעצמן, אלא מכוונות מחדש את מערכת האותות הפנימית של הגוף. הן גורמות לו להתנהג כאילו כבר אכלנו מספיק, וכתוצאה מכך אנחנו צורכים פחות קלוריות, מרגישים שבעים יותר זמן ומשנים את ההעדפות התזונתיות שלנו. בזכות המנגנונים האלה, וויגובי ומאונג'רו הן כיום הכלים החזקים ביותר שיש לרפואה נגד השמנה.
התרעות פיקוד העורף