מחלת ה־ALS, ניוון שרירים מתקדם, פוגעת בהדרגה בשרירי הגוף עד לשיתוק מוחלט. החולים נותרים בהכרה מלאה ובתפקוד קוגניטיבי תקין, אך מאבדים בהדרגה את היכולת לנוע, לדבר, לבלוע ולבסוף גם לנשום בכוחות עצמם. הטיפול במצב זה כולל חיבור למכונת הנשמה והזנה מלאכותית, אך אין כיום ריפוי למחלה. תוחלת החיים הממוצעת מעת האבחנה נעה סביב שלוש עד חמש שנים בלבד.
עבור החולים, מדובר במסע של סבל פיזי ונפשי כבד. החולה שביקש את ההליך תיאר כך את מצבו בפסק הדין: "בשנה וחצי האחרונות חלה הידרדרות משמעותית במצבי. אינני מסוגל יותר להזיז אף איבר בגופי חוץ מעיניי. אינני מסוגל לעבור לכיסא רחצה, כי כל הזזה קטנה כרוכה בכאבים, ואין לי יותר מסת שריר בעבור ובמיוחד בגדיי לשבת. אני מורחק לחלוטין למיטה. לא התרוממתי כבר יותר משנה. אני עם מטפלים. אני מרגיש כמו שק עצמות. כל גופי כאוב ושום מזון כבר לא עוזר. כל מנת גופי ונוזות תלויים אך ורק במטפלת. שעות על גבי שעות אנחנו מתעסקים רק בזה. אני בקושי ישן. אני מרגיש שעיניי נחלשות. אני נורא מפחד להישאר בלי יכולת לתקשר. אני חסר אונים ובמצוקה פיזית ונפשית".
בהמשך הביע החולה את רצונו שלא להאריך את חייו: "חיי עכשיו הם גיהינום וברצוני לסיימם. זו החלטה אישית בלבד ואף אחד לא השפיע על קבלתה. זו החלטתי לעתיד, והחלטתי נחושה".
המתת חסד נחשבת אסורה בחוק הישראלי, ומוגדרת כהמתה אקטיבית - פעולה יזומה שמביאה לסיום חיי החולה באופן מיידי. מדובר בעבירה פלילית על פי חוק, בשונה ממצב שבו ניתן להימנע מהארכת חיים או לא להתחיל טיפול רפואי, כפי שמאפשר "חוק החולה הנוטה למות". ההבדל המשפטי המרכזי הוא שבמקרה של חולי ALS שכבר מחוברים למכונת הנשמה, ניתוקם נחשב עד כה אסור בחוק.
ישראלים שאינם יכולים או אינם מעוניינים לעבור את ההליך בארץ, פונים לעיתים למכון "דיגניטס" בשוויץ - מוסד מוכר לסיוע במוות בסיוע רפואי. מכון זה מאפשר לחולים סופניים מכל העולם לסיים את חייהם בהליך מוסדר, חוקי ובפיקוח רפואי, ונחשב יעד עיקרי לאנשים שמבקשים מוות מתוך בחירה במדינות שבהן הדבר אסור.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי מציב מסגרת חדשה שבה גם חולי ALS יוכלו לבקש לנתק עצמם מהמכונה בהליך מוסדר, תוך קבלת היתר משפטי. המשמעות היא שלראשונה הוכרה זכותם להחליט על מועד סיום חייהם, תוך איזון בין החוק לבין כבוד האדם והחירות האישית.
התרעות פיקוד העורף