לדבריה, גם השיח עם המטופלים דורש זהירות רבה. "אנחנו לא שואלים שאלות שגרתיות כמו 'מה שלומך'. זה עלול להציף זיכרונות ולפתוח פצעים. אנחנו ניגשים בצורה מקצועית, רגועה, בלי אמפתיה מוגזמת ובלי חדירה לפרטיות. צריך ללמוד לדבר איתם אחרת. כל מטופל מקבל יחס מותאם, בהתאם לבחירתו אם הוא רוצה מטפל או מטפלת, ובשיתוף אנשי מקצוע נוספים, משיקום ראייה, פה ולסת ועד שיקום כף יד או בעיות נירולוגיות. המטרה היא לבנות מעטפת שלמה שמבינה את הגוף ואת הנפש יחד".
הטיפול הפיזיותרפי מתחיל זמן קצר לאחר שהחטופים עוברים את הבדיקות הראשוניות בבית החולים. "בדרך כלל אנחנו נכנסים לתמונה יום או יומיים אחרי ההגעה", הסבירה כהן צוברי. "אנחנו מבצעים הערכה ראשונית - בודקים טווחי תנועה, כוח שרירים, יציבה, נשימה, סחרחורות, תיאום עין-יד, תחושת כאב. רק אחרי ההערכה הזו נבנית תוכנית טיפול אישית לכל אחד, עם מטרות מדורגות שמותאמות למצבו".
הפיזיותרפיה, היא מדגישה, איננה רק תרגול גופני. "זה תהליך של למידה מחדש. הגוף שלהם היה במצב הישרדותי חודשים ארוכים, לעיתים בתנאים של חוסר תנועה, קור ורעב. השרירים נחלשו, העצבים נפגעו, והגוף צריך ללמוד מחדש איך לתפקד. המוח הוא איבר מופלא - הוא מסוגל להשתנות, לבנות מסלולים חדשים ולשקם אזורים שנפגעו. אנחנו משתמשים בטכניקות של גירוי חשמלי עדין שמעורר את השרירים ואת מערכת העצבים, ומלמדים את הגוף לבצע מחדש תנועות בסיסיות. בשלב ראשון מדובר בהפעלה פסיבית, ובהמשך בהפעלה אקטיבית שבה המטופל שותף מלא".
כהן צוברי הסבירה שהניסיון מהסבבים הקודמים של חזרת חטופים לימד את הצוותים להתחיל טיפול מוקדם ככל האפשר. "ברגע שמתחילים מוקדם, הסיכוי לשפר את התפקוד ולמנוע נזקים בלתי הפיכים גדל. כל יום שעובר בלי תנועה עלול לגרום להתקצרות שרירים, להידבקויות של רקמות ולכאבים כרוניים. לכן אנחנו בונים תוכנית הדרגתית - מתחילים בכמה דקות ביום ומעלים בהדרגה עד שעה או שעה וחצי ביום. אחר כך הם עוברים לשלב של אשפוז יום וממשיכים במעקב ובשיקום ארוך טווח".
אחד הנושאים שעלו שוב ושוב מהעדויות של החטופים הוא כוח הרצון הפיזי שנשמר גם בשבי. כהן צוברי סיפרה שדווקא ההתעקשות הזו לשמור על תנועה בסיסית, גם בתנאים בלתי אפשריים, היא שמסייעת להם כעת. "הם סיפרו שלמרות הרעב והעינויים הם ניסו לשמור על שגרה - הלכו הלוך ושוב בתוך החלל הצר שבו היו, עשו שכיבות שמיכה או סקווטים, שרו לעצמם, רקדו, חיזקו זה את זה. זה אולי נשמע קטן, אבל זה הבדל בין גוף שמתמוטט לגוף ששורד. הם הבטיחו אחד לשני לקום בבוקר, להודות על מה שיש ולשמור על תנועה. זה מה ששמר עליהם בחיים".
לדבריה, גם עכשיו, כשגופם עדיין חלש, אפשר לראות את אותה רוח לחימה. "הם באים לטיפול עם רצון עז להשתפר. הם מבינים שזו הדרך לחזור לעצמם, גם פיזית וגם נפשית. אנחנו רואים את זה בכל תנועה, בכל נשימה. יש רגעים שהם מתעייפים, יש כאבים, אבל הם לא מוותרים".
היא הדגישה כי השיקום אינו רק עניין גופני אלא גם רגשי עמוק. "הנפש והגוף קשורים זה בזה. כשאדם חווה טראומה כל כך קשה, הגוף מגיב - השרירים מתכווצים, הנשימה משתנה, לפעמים יש רעד בלתי נשלט. לכן אנחנו עובדים יחד עם הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים של בית החולים כדי לעזור להם לשחרר לא רק את השרירים, אלא גם את הפחד".
כהן צוברי מתארת שהצוות כולו עבר הדרכות מיוחדות כיצד לגשת לחטופים. "זה לא טיפול רגיל. זה טיפול שמבוסס על כבוד, רגישות והבנה. למדנו לשים לב לכל תגובה קטנה, לכל שינוי בנשימה או במבט. לפעמים תנועה פשוטה יכולה להזכיר להם משהו קשה, ואז עוצרים, נושמים יחד וממשיכים. זה טיפול שמתרחש לא רק על מיטת הטיפול, אלא גם במפגש האנושי שבין מטפל למטופל".
בימים הקרובים ימשיכו החטופים את תהליך השיקום, וכשהמצב יאפשר - הם יועברו לשלב הבא, של שיקום יום והמשך טיפול בקהילה. גם בשיבא ובאיכילוב נערכים בימים אלה להעניק טיפולים דומים, על בסיס הידע שנצבר בבילינסון ובניסיון של הצוותים מסבבים קודמים.
כהן צוברי מסכמת באופטימיות זהירה, אך נחושה: "אני מאמינה בכל ליבי שהם יחזרו לעצמם. זה לא יהיה קצר, אבל הם צעירים, חזקים ורוצים לחיות. ברגע שהנפש מתחזקת, גם הגוף מתחזק. הם עטופים באהבה עצומה של משפחותיהם ושל עם שלם שמחבק אותם. אני רואה את זה בעיניים שלהם, הם בדרך חזרה לחיים".
התרעות פיקוד העורף