חזרתם של החטופים החיים האחרונים היא אחד האירועים המרגשים והטעונים ביותר בזיכרון הלאומי שלנו. החטופים ששרדו רעב, בידוד, אלימות והשפלה, שבים הביתה. החיבוקים, הדמעות, השמחה - כל אלה משכיחים את הכאב לרגע קצר.
אחרי שנתיים של רעב, פחד ובידוד, אתגר גדול נוסף של החטופים רק מתחיל. מסע ארוך לשיקום הגוף והנפש, כשהשלב הראשון, ההזנה מחדש. ללא ליווי ותמיכה רפואיים זו עלולה להיות סכנת חיים ממש.
מדאיג: ירידה חדה במשקל וחוסרים תזונתיים
לפני כחודשיים העביר משרד הבריאות לאו"ם דוח מיוחד המציג סיכום ממצאים על אודות תנאי השבי של 12 חטופים (ארבע נשים ושמונה גברים) שהוחזרו לישראל במבצע "כנפי דרור" ובהשלכות השבי על הבריאות הגופנית והנפשית של השורדים. המידע בדוח התקבל לאחר קבלת הסכמה של השבים ומתבסס על סקירת התיקים הרפואיים ושיחות עם הצוות הרפואי המטפל.
בדוח הוצגו התנאים שבהם הוחזקו החטופים בעזה, ותוארו כ"מציאות שתוכננה במכוון כדי ליצור סביבה של עינוי גופני ונפשי". עוד נכתב כי “משטר התזונה שנכפה עליהם היה בגדר הרעבה מכוונת וכלל, לרוב, ארוחה אחת בלבד, לעיתים פיתה או אורז מזוהמים, ולעיתים ימים שלמים ללא מזון כלל".
ההרעבה הממושכת גרמה לירידה דרמטית במשקל - 15%–40% ממשקל גופם. בנוסף לירידה החדה במשקל, נגרם איבוד מסת שריר וצפיפות עצם, חוסרים בוויטמינים חיוניים ופגיעות במערכת החיסונית. חוסרים אלה כללו גם מחסור דרמטי בוויטמינים D, K, ו–C. חוסר בוויטמין C עלול לגרום לצפדינה - מחלה שנעלמה במאה הקודמת וחזרה עם שחרורם של השבים.
השהייה הארוכה במנהרות חשוכות, בתנאים תת־קרקעיים וללא תזונה מספקת, הותירה את גופם מותש ואת מערכת החיסון שלהם מוחלשת. מערכת העצבים, השרירים והלב נפגעו, ותחושת תשישות קיצונית הפכה לחלק משגרת יומם גם לאחר החזרה. הרופאים מציינים כי חלק מהנזקים הפיזיים עלולים להיות בלתי הפיכים, וכי שיקום שרירים ועצמות ידרוש חודשים ואף שנים של טיפול.
סודות ההכנה הרפואית
עוד לפני שנחתמה עסקת השחרור הראשונה, צוותי תזונה בבתי החולים, במשרד הבריאות ובצה"ל החלו באיסוף מחקרים ובבניית פרוטוקולים ייעודיים. הם למדו מלקחי העבר: ניצולים ממלחמות, שבויים וחולים בהפרעות אכילה. כולם עברו תהליך דומה של הרעבה והאכלה מחדש.
התהליך מוכר בעיקר מההיסטוריה של שורדי מחנות הריכוז, שבויי מלחמה ושובתי רעב - אך כמעט שלא נצפתה בעידן המודרני בהיקף כזה. כאשר הגוף עובר חודשים ארוכים של רעב, הוא משנה את מנגנוני ההישרדות שלו. קצב חילוף החומרים (המטבוליזם) יורד, מאגרי האנרגיה מתרוקנים, והמערכת הפיזיולוגית כולה עוברת ל"מצב חירום". ואז, כשהמזון חוזר - אפילו בכמות קטנה - הגוף עלול לקרוס.
כשהחטופים שבו לישראל, צוותי הרפואה נערכו מראש לאתגר חריג: תסמונת ההזנה מחדש - ריפידינג (Refeeding Syndrome). מדובר בתסמונת מסכנת חיים, המתרחשת כאשר הגוף, לאחר תקופה ממושכת של רעב, מקבל מזון בכמות גדולה מדי בזמן קצר. השינוי במאזן המלחים והנוזלים עלול לגרום לקריסת מערכות הלב והשרירים, ואף למוות.
כל חטוף ששב נבדק אישית בתחילת התהליך. הדיאטניות העריכו את רמות הסיכון לתסמונת הריפידינג. מי שלא נמצא בסיכון קיבל מזון כרצונו, אך אחרים הוזנו בזהירות - בהדרגה, תחת פיקוח הדוק וניטור תפקודי הלב, הכבד, הכליות, לחץ הדם, רמת הסוכר ורמות האלקטרוליטים בדם. גם ארוחה קטנה מדי או קצב אכילה מהיר מדי עלולים לפגוע במערכות הגוף ולהיות מסוכנים.
מעבר לממד הפיזי, הטיפול בשבים הוא גם תזכורת אנושית לכוחו של האוכל. לא רק להזין את הגוף, אלא גם להשיב זהות, ביטחון ואנושיות. הצוותים הרפואיים נדרשו לעמוד מול קונפליקט אנושי כמעט בלתי אפשרי: מול רצון עז “להאכיל, לפנק, להשיב חיים", הם נאלצו לומר “לא. לא עכשיו, לא ככה".
מגע, אוכל ורגישות
מעבר לסיכון הפיזי, הדיאטניות והצוותים הרפואיים נדרשו לרגישות יוצאת דופן. כל בדיקה, אפילו שקילה, יכולה לעורר מצוקה אצל מי שזה עתה יצא מחשכת המנהרות. רבים מהשבים התקשו לגעת באוכל, אחרים ביקשו לאכול לבד, בחדר סגור.
לאחר האשפוז, המעבר מבית החולים לבית המשפחה הוא אחד השלבים המורכבים והרגישים ביותר בתהליך השיקום. לאחר ימים של טיפול רפואי צמוד, השגחה מסביב לשעון ותחושת ביטחון יחסית - מגיע הרגע שבו השבים חוזרים הביתה, אל חלל שאינו עוד מה שהיה.
בני המשפחה, המלאים אהבה וגעגוע, רוצים להעניק הכל: חום, חיבוקים, אוכל, ריחות מוכרים. אבל דווקא כאן נדרש האיזון העדין ביותר בין הרצון לעטוף לבין הצורך לאפשר מרחב נשימה. השבים עצמם מתמודדים לא רק עם הגוף שנחלש, אלא גם עם עומס רגשי עצום, בנוסף לידיעה שבני משפחה או חברים לא שבו, ועם חרדה עמוקה מפני חשיפה ציבורית.
החזרה לחיים
בדוח משרד הבריאות נכתב כי גם לאחר חודשים של שיקום, רבים מהשבים ממשיכים לסבול מפגיעות גופניות קשות וממצוקה נפשית עמוקה. “קולם, דבריהם והתנהגותם מעידים על שיברון גדול, ייאוש עמוק ותשישות קיצונית - תוצאה של סבל מתמשך". רבים מהשבים עדיין מתמודדים עם השלכות גופניות ונפשיות: כאבים כרוניים, הפרעות שינה, חרדה, רגשות אשמה.
הטיפול בשבים איננו מסתיים בבית החולים ובבית עם המשפחה. הוא מבחן לחוסנה של חברה שלמה. האחריות הציבורית לשיקום השבים איננה רק רפואית - היא מוסרית. נדרשת רשת של תמיכה חברתית, קהילתית ותקשורתית שתגן על פרטיותם ותאפשר להם להחלים בקצב שמתאים לכל אחד מהם.
התרעות פיקוד העורף