למה ההבדל? אין מדיניות אחידה לשחרור החטופים, וכל מקרה נבחן לגופו. משך האשפוז נקבע לפי מכלול פרמטרים רפואיים ונפשיים, ובהם מצבם הפיזי של השבים, התזונה לקויה ממנה סבלו, פציעות שנגרמו להם, מצב השרירים, רמות הוויטמינים והמינרלים בגופם והשלכות העינויים שעברו. חלק מהשבים חזרו כשהם סובלים מתת תזונה קשה, מחוסרים בוויטמין די, ברזל ומגנזיום, ועם ירידה חדה במסת השריר. מצב זה דורש השגחה רפואית הדוקה, טיפולים פיזיותרפיים יומיומיים ותהליך תזונתי מבוקר מאוד.
בתוך כך, גם ההיבט הנפשי משחק תפקיד חשוב בהחלטה על שחרורם. רבים מהשבים יחוו או חווים תסמינים פוסט טראומטיים, נדודי שינה, חרדה, קושי להסתגל לסביבה חדשה וריחוק רגשי. חלקם זקוקים להמשך שהות במסגרת רפואית מוגנת המאפשרת להם לעבור טיפול נפשי צמוד, מעקב של פסיכיאטרים ופסיכולוגים קליניים, ועבודה הדרגתית על בניית תחושת ביטחון. צוותי בריאות הנפש בבתי החולים מלווים כל חטוף באופן אישי ומעריכים מתי נכון יהיה לשחררו אל סביבתו הביתית.
פרמטר נוסף נוגע לרצון המשפחות והחטופים עצמם. חלק מהמשפחות ביקשו לחזור הביתה במהירות, מתוך כמיהה לשקט ולפרטיות, בעוד שאחרות ביקשו להישאר עוד כמה ימים באשפוז מתוך תחושת ביטחון במעקב הצמוד והמקצועי. גם ההיבט המשפחתי ממלא תפקיד חשוב: עבור חלק מהשבים, המעבר מבית החולים אל הבית הוא צעד מרגש אך גם מאתגר, שדורש זמן הסתגלות, תמיכה רגשית וליווי מקצועי.
גורם משמעותי נוסף הוא מדיניות הטיפול הייחודית של כל מרכז רפואי. כך למשל, בבית החולים בילינסון הוחלט על גישה מדורגת יותר, מתוך הבנה שהשיקום של החטופים איננו רק פיזי אלא גם רגשי. בית החולים מציע למשפחות להישאר זמן נוסף עד להשלמת ההתייצבות המלאה של החטוף, גם אם מצבו הרפואי מאפשר שחרור מוקדם. לפי גישה זו, שהוכחה כיעילה בשיקום החטופים בעבר, עדיף להאריך מעט את השהות באשפוז ולהבטיח שחרור יציב ומאוזן מאשר למהר הביתה ולסכן הישנות של סיבוכים.
בתוך כך, אף בית חולים אינו מאיץ בשבים לעזוב. ההנחיה הרפואית ברורה: השחרור ייעשה רק כשהחטוף יציב מבחינה גופנית ונפשית, מסוגל לאכול ולישון היטב, לתפקד באופן עצמאי ולחזור בהדרגה לשגרת חיים רגילה. צוותי השיקום כוללים תזונאים, רופאי משפחה, פיזיותרפיסטים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ומומחי טראומה, העובדים יחד כדי לוודא שכל תחום מטופל.
גם לאחר השחרור מבית החולים, ההחלמה רחוקה מלהסתיים. חלק מהחטופים בוחרים לחזור הביתה, אחרים מעדיפים להמשיך בשהות במלון כפר המכביה שם הם רשאים להתארח לזמן בלתי מוגבל. בתוך כך החטופים ממשיכים להגיע לביקורות תכופות במחלקות הייעודיות שהוקמו עבורם ובקופות החולים. המעקב הרפואי כולל בדיקות דם תקופתיות, מעקב אחר מדדים גופניים, טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, ובמקרים מסוימים גם טיפולים אורתופדיים או ניתוחים לתיקון נזקים שנגרמו בזמן השבי.
במקביל, הם מקבלים טיפול נפשי מתמשך הכולל פגישות אישיות וקבוצתיות, מתוך מטרה לעבד את החוויה הקשה, לשקם את תחושת הביטחון ולהחזיר בהדרגה את תחושת השליטה בחיים. הצוותים מדגישים כי השנה הקרובה תהיה קריטית לשיקומם - פיזית ורגשית וכי הטיפול יימשך כל עוד יזדקקו לו. למרות הקצב השונה של השיקום, הרופאים מסכימים כולם על עיקרון אחד: אין למהר. כל חטוף יחזור הביתה רק כשהוא מוכן באמת.
התרעות פיקוד העורף