בתנאים אלה, כשהגוף זקוק לכמות אנרגיה הגבוהה פי שבעה עד שמונה, רק כדי לשמור על תפקוד בסיסי, שלא לדבר על אספקת אבני בניין למערכות הגוף, הם נאלצו להתקיים על מספר קלוריות שיכול להתאים אולי לילד קטן לארוחה אחת ביום.
לפי דיווח של בני משפחה וגם של החטופים עצמם, רבים מהם קיבלו מדי יום רבע פיתה, לעיתים בתוספת כף אורז או תמר, ובמקרים חריגים קיבלו גם חצי כוס מים עכורים או מי ים. היו גם ימים שבהם לא ניתן להם מזון כלל. היו, אמנם, שזכו לעיתים נדירות לכמות קטנה של פול או כף טחינה, אך רוב הזמן מדובר היה בתזונה בעלת ערך תזונתי נמוך ובעיקר בגירעון קלורי משמעותי.
לשם השוואה, אדם מבוגר שאינו פעיל גופנית באופן מיוחד זקוק בממוצע לכ־2,000 עד 2,500 קלוריות ביממה רק כדי לשמור על מאזן קלורי. זאת ועוד, שמירה על תפקוד תקין ובריא של מערכות הגוף מחייב לא רק כמות קלורית מספקת, אלא גם הרכב מזון איכותי שיכלול פחמימות מורכבות, שומנים בריאים, חלבונים, מינרלים וויטמינים. התוצאה עבור החטופים הייתה חשיפת הגוף למצב פיזיולוגי קיצוני שבו הוא נאלץ לפרק את עצמו כדי להמשיך להתקיים.
לאחר מכן, הוא עובר לשימוש בשומן ובחלבון כמקור דלק. השלב הקשה ביותר הוא שלב פירוק החלבונים שמחליף בעצם את הפחמימות שמהוות את מקור האנרגיה הזמין ביותר של הגוף.
בשלב הזה, מתאר פרופ' חלד, מתרחשת ירידה חדה במשקל, אך גם ירידה כללית בחילוף החומרים. הגוף מנסה להאט כל תהליך אפשרי כדי לשמור על אנרגיה, הדופק מואט, לחץ הדם יורד, טמפרטורת הגוף יורדת, והאדם מתחיל לחוות תחושות קור גם בתנאים חמים.
החטופים, על פי העדויות, רעדו מקור גם בתוך חדרים סגורים. "במקביל נרשמת ירידה חדה בכוח ומסת השרירים והעצם, מאחר שהם מפורקים לצורך אספקת אנרגיה ומינרלים לתאי מערכות הגוף החיוניות. למעשה, הגוף מתחיל לאכול את עצמו", מוסיף פרופ' חלד.
לאחר מספר שבועות של מחסור כה חריף, מתרחשות פגיעות עמוקות יותר. מערכת השרירים מדולדלת כמעט לחלוטין, רקמות החיבור מתפרקות, והלב עצמו מאבד ממסתו השרירית. "זהו שלב שבו מתרחשת סכנה ממשית לחיים", מדגיש פרופ’ חלד.
"שריר הלב נחלש, כלי הדם מצטמצמים, והסיכון להפרעות קצב קטלניות עולה. במקביל, מערכת החיסון, הניזונה מאספקה של חלבונים ופחמימות, קורסת והגוף הופך פגיע לכל זיהום".
בנוסף לפגיעה באיברים הפנימיים, ההרעבה משפיעה גם על המוח. החטופים, כך לפי המשפחות, סבלו מירידה חדה בריכוז, אפתיה, חוסר תגובה רגשית ותחושת ניתוק מהמציאות סימנים מובהקים לתהליך של רעב מתקדם. "הגוף מספק אנרגיה מוגבלת למוח בעיקר למטרת שימור תפקודים חיוניים", מסביר פרופ’ חלד. "זו הסיבה שהרעבה ממושכת גורמת לירידה חדה במצב הרוח, דיכאון ולעיתים הזיות".
בהמשך הדרך, כשהרעב הופך כרוני, מופיעות גם בעיות הורמונליות חמורות. אצל גברים חלה ירידה חדה בטסטוסטרון, אצל נשים נפסק המחזור החודשי, ובשני המינים נרשמת עליה בהורמון הקורטיזול המעיד על סטרס קיצוני. במקביל, תפקודי הכבד והכליות יורדים, והם אינם מסוגלים עוד לסנן רעלים או לשמור על מאזן המלחים בגוף. במצבים כאלה אדם עלול למות גם משתיית כמות קטנה של מים מלוחים או מזיהום קל.
הנזק של הרעבה ממושכת אינו מסתיים בשחרור. לאחר החזרה לחיים נורמליים נדרש תהליך ארוך ומורכב של שיקום תזונתי אך גם הוא עלול להיות מסוכן, בעיקר בשלב הראשון.
"כשגוף מורעב מתחיל שוב לקבל מזון, ובעיקר פחמימות, עלולה להתפתח תסמונת בשם 'ריפידינג' או 'הזנה מחדש' שבה הכנסת קלוריות מחודשת גורמת להפרעות קשות באלקטרוליטים שעלולים לגרום לדום לב ומכאן לסכנת חיים. הגוף פשוט לא יודע איך להתמודד עם המזון אחרי תקופה ארוכה כל כך של מחסור", אומר פרופ' חלד, מה שמחייב הדרגתיות רבה בשיקום התזונתי תוך מעקב אחר רמות האלקטרוליטים בדם.
החטופים שחזרו, כך מספרים הרופאים המטפלים, איבדו עשרות קילוגרמים ממשקלם, חלקם נראו כחולים במצב של דלדול שרירים קיצוני. הם נזקקים כעת לטיפול רפואי ממושך הכולל בניית שרירים ועצם, איזון תזונתי הדרגתי, טיפול פסיכולוגי ואספקת ויטמינים רבים. חלקם מתקשים עדיין לעמוד על הרגליים יותר ממספר דקות, אחרים סובלים מהתכווצויות שרירים כרוניות, חולשה כללית ונשירה של שיער.
"רעב קיצוני כזה אינו רק מצב של מחסור במזון, מדובר בגירעון קלורי קיצוני וכרוני שמהווה סכנה ממשית לקריסה מערכתית טוטלית של הגוף" מסכם פרופ' חלד, "כל תא וכל מערכת נאלצים לעבוד על רזרבות אחרונות. כשהרעבה נמשכת חודשים ושנים, מדובר בנזק שעלול להיות בלתי הפיך. לאור זאת, בהחלט יתכן שגם לאחר טיפול אינטנסיבי, חלק מן הנפגעים עלולים להישאר עם חותם הנזקים של זוועות החמאס לכל חייהם". מתפקידנו להמעיט בו ככל הניתן ולאפשר לחטופים השבים חזרה לחיי שגרה תפקודיים ובריאים, גוף ונפש כאחד, כמיטב הניתן.
התרעות פיקוד העורף