המחקר, שנערך במכללה האקדמית תל אביב־יפו ובאוניברסיטה העברית בירושלים, מציע מסגרת חברתית אקולוגית חדשה להבנת ההשלכות הנפשיות של חטיפה המונית בזמן מלחמה, ומצביע על כך שהטראומה אינה מסתכמת בפרט ובמשפחה אלא מתפשטת למעגלים קהילתיים ולאומיים שלמים.
החוקרים מציינים כי אף שהמאמר מתמקד באירועי 7 באוקטובר, יש לו השלכות רחבות על הבנת תופעת החטיפה ההמונית, שהפכה שכיחה יותר במוקדי לחימה ברחבי העולם. לטענתם, חטיפה המונית יוצרת גלי הדף רחבים החורגים מעבר למשפחות עצמן ומערערים את תחושת הביטחון של קהילות שלמות. המחקר מציע למקבלי החלטות ולאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש מודל מבוסס נתונים להערכת ההשלכות הרב מערכתיות של הטראומה, המתפשטת מהפרט אל המרחב החברתי והפוליטי.
על פי החוקרים, כשחטיפה מתרחשת בקנה מידה רחב, האובדן העמום הופך לטראומה קולקטיבית לאומית, המשפיעה גם על מערכת היחסים בין האזרחים למדינה. לפיכך, ההתמודדות עם טראומה מסוג זה דורשת תגובה ממלכתית כוללת הכוללת בניית אמון מחודש, תקשורת שקופה ומאמץ מתמשך להשבת החטופים.
המחקר מתבסס על ראיונות עומק שנערכו עם בני משפחות החטופים, ומתאר כיצד מתבטאת הטראומה הזו בחיי המשפחות. הוא מזהה שישה נושאים מרכזיים של פגיעה והתמודדות.
הראשון שבהם הוא ניהול טראומה פרטית בתוך טראומה לאומית. המשפחות נאלצות להתמודד עם משבר אישי הרסני בתוך מציאות רחבה של מלחמה, עקירה ותחושת הפקרה מצד המדינה.
הנושא השני עוסק באובדן עמום דינמי־סטטי: מצב שבו חייהן של המשפחות קפואים אך רגשותיהן נתונים במחזור מתמשך של תקווה וייאוש. בניגוד למקרי היעלמות בודדים, חטיפה המונית בזמן לחימה מייצרת גירויים חיצוניים מתמידים כמו עדויות משוחררים, סרטונים והודעות רשמיות שמטלטלים את המשפחות שוב ושוב בין תקווה לשיתוק.
הנושא השלישי מתאר את המאבק המתמשך להשבת יקיריהם. בני המשפחה הופכים לפעילים בלתי נלאים במאבק לשחרור היקירים, פעילות המעניקה תחושת שליטה ומשמעות אך כרוכה בשחיקה עמוקה ובאובדן חיים פרטיים וזהות אישית.
הנושא הרביעי מתייחס לבניית סולידריות קהילתית. החוויה המשותפת יצרה רשת תמיכה קהילתית חדשה של משפחות ובני ברית בציבור, המספקת חיזוק רגשי ומשמשת מסגרת ריפוי חשובה. סולידריות ציבורית וקהילתית תורמות לעמידות ומאפשרות המשך תפקוד בתוך המשבר.
הנושא החמישי עוסק במחיר הבריאותי והתפקודי. המשפחות סובלות מפגיעה נפשית ופיזית קשה, הכוללת חרדה, דיכאון, ירידה קוגניטיבית, הפרעות שינה ושיבושים ניכרים בתפקוד המשפחתי והמקצועי.
הנושא השישי והאחרון מתייחס לשימור הקשר עם החטוף בשבי. המשפחות פועלות לשימור הקשר הנפשי עם יקיריהן באמצעות מסרים מנטליים, פניות תקשורתיות וטקסים קבועים לשמירה על נוכחותם.
החוקרים מדגישים שחטיפה המונית היא לא רק טרגדיה אישית אלא אירוע מטלטל חברתי ולאומי. היא פוגעת ברקמות האמון שבין אזרחים למדינה ומציבה אתגרים חסרי תקדים למערכות התמיכה והבריאות הנפשית של חברה שלמה. בסוף המחקר מציינים החוקרים את הצורך בפיתוח מענים ייעודיים לטראומה מסוג זה, במטרה לספק תמיכה ארוכת טווח למשפחות ולחברה הישראלית כולה.
התרעות פיקוד העורף