הזריקות ממשפחת GLP-1 בהן מאונג'רו ו-וויגובי, פועלות במנגנון רב־ממדי: הן מאטות את ריקון הקיבה ויוצרות תחושת שובע ממושכת, אך מעבר לכך משפיעות גם על מרכזים במוח המווסתים תיאבון, על חילוף החומרים, על איזון רמות הסוכר בדם ועל פרמטרים נוספים הקשורים במערכת הלב וכלי הדם. בשנים האחרונות גילו מחקרים כי יתרונות הזריקות רחבים בהרבה מהשפעתן על המשקל בלבד: הן מסייעות באיזון לחץ דם, משפרות פרופיל שומנים בדם, מפחיתות דלקתיות כללית בגוף ואף עשויות להגן על הכבד מפני מחלת כבד שומני. כך הפכו התרופות הללו מטיפול ממוקד בהשמנה לכלי רב־עוצמה לשיפור בריאות כללית ומניעת מחלות כרוניות.
בשנות השבעים המאוחרות ידעו המדענים שהמעי מפריש חומרים המשפיעים על הלבלב ועל הפרשת האינסולין, אך איש לא הצליח לזהותם במדויק. באותה תקופה החל פרופ' יואל האבנר, חוקר בבית החולים הכללי במסצ’וסטס ובית הספר לרפואה של הרווארד, להתעניין במשפחה של הורמונים הקרויים גלוקגונים. האבנר שיער שקיימת מולקולה נוספת, נסתרת, הדומה לגלוקגון אך פועלת באופן שונה.
זו הייתה פריצת הדרך: האבנר הבין שהגוף מייצר את אותם רכיבים בסיסיים אך "חותך" אותם אחרת, בהתאם לאיבר שבו הם נוצרים. בעוד גלוקגון נוצר בלבלב ומעלה את רמות הסוכר בדם, GLP-1 מיוצר במעי ופועל הפוך – הוא מגביר הפרשת אינסולין, מאט את ריקון הקיבה ומדכא תחושת רעב. לראשונה הובהר שהמעי אינו רק איבר עיכול, אלא מרכז בקרה הורמונלי מורכב המשפיע על חילוף החומרים כולו.
זה היה רגע מכונן: לראשונה נצפתה השפעה ישירה של הורמון ממקור מעי על איזון סוכר. הולסט הבין שהמנגנון הזה עשוי להוות מפתח לטיפול חדש במחלת הסוכרת. עם זאת, הייתה בעיה אחת – מולקולת ה־GLP-1 נהרסת בגוף בתוך דקות ספורות על ידי אנזים הקרוי DPP-4 ולכן לא ניתן להשתמש בה ישירות כתרופה.
במקביל, מדענים אחרים גילו כי לטאה מדברית מצפון אמריקה מפרישה רוק המכיל חומר הדומה מאוד ל־GLP-1 אך עמיד בפני פירוק. מהחומר הזה נולדה לימים התרופה הראשונה ממשפחת האגוניסטים של GLP-1 אקסנאטיד.
דרוקר המשיך לשכלל את הרעיון והוכיח שניתן לפתח אנלוגים סינתטיים של GLP-1 הפועלים לאורך זמן ומחקים את פעולת ההורמון המקורי. מחקריו סללו את הדרך לחברות התרופות שפיתחו את הגרסאות החדשות ויקטוזה, אוזמפיק, וייגובי ואחרות, כולן מבוססות על אותה מולקולה קטנה שגילה האבנר.
שיתוף הפעולה בין שלושת החוקרים, אף שנעשה ברובו מרחוק ובמדינות שונות, נחשב לדוגמה קלאסית כיצד מדע בסיסי מוביל למהפכה קלינית. האבנר גילה את הרצף המולקולרי, הולסט הוכיח את הפעולה הפיזיולוגית, ודרוקר תרגם את התובנות לתרופות מעשיות.
מאז הושקו התרופות הראשונות בשנות האלפיים, השוק העולמי צמח לממדים עצומים. תרופות GLP-1 משמשות כיום לא רק לחולי סוכרת אלא גם לטיפול בהשמנת יתר, ומיליוני בני אדם ברחבי העולם מדווחים על ירידה דרמטית במשקל ועל שיפור במדדים בריאותיים.
חברות התרופות נובו נורדיסק ולילי, המייצרות את התרופות המובילות, הפכו לענקיות כלכליות. במקביל, פרסומים על "זריקות ההרזיה" עוררו התלהבות חסרת תקדים בתקשורת וברשתות החברתיות. אבל מאחורי הסיפור הכלכלי מסתתר סיפור אנושי של סקרנות מדעית, עשרות שנים של ניסוי וטעייה, וחוקרים שראו את מה שאחרים פספסו.
פרופ’ האבנר, כיום בשנות ה־80 לחייו, ממשיך לעקוב בגאווה אחר ההשפעה הגלובלית של גילויו. הולסט ודרוקר ממשיכים לפרסם מחקרים על תפקיד ההורמון גם בתחומים אחרים ממחלות לב ועד בריאות המוח.
המסע שהחל במבחנה קטנה בבוסטון הפך לאחת המהפכות המשמעותיות בתולדות הרפואה המודרנית. וכמו שקורה לעיתים במדע, גם כאן התשובה לשאלה הגדולה של ההרזיה נמצאה במקום הכי לא צפוי, במעי שלנו.
התרעות פיקוד העורף