לעיתים מתבצעת הערכה פסיכיאטרית מלאה, הכוללת גם התרשמות מהתנהגות, משיפוט מציאות ומהיכולת לקבל עזרה. רופאים נעזרים בשאלונים מובנים להערכת הסיכון, ובוחנים את רמת המסוכנות המיידית. אדם שמביע רצון ברור לשים קץ לחייו או מתכנן כיצד לעשות זאת, מוגדר כבעל סיכון גבוה ונשלח להשגחה דחופה ולעיתים לאשפוז. לעומת זאת, אם אדם שולל מחשבות אובדניות, מתפקד היטב ומביע נכונות לקבל טיפול – הוא עשוי להיחשב כבעל סיכון נמוך ולהישלח למעקב וטיפול בקהילה.
מדינות רבות בעולם השקיעו בשנים האחרונות בתוכניות לאומיות למניעת אובדנות, הכוללות נגישות לטיפול פסיכולוגי, הדרכת משפחות, מעקב אחר מטופלים עם ניסיון אובדני, והגבלת גישה לאמצעים קטלניים. בישראל הוקמה תוכנית לאומית למניעת אובדנות שפועלת במשותף עם משרד הבריאות, קופות החולים וצה"ל.