כזכור, לפני שבוע נעלמה הפצ"רית למשך שעות, ולבסוף אותרה בחוף הסמוך להרצליה - כאשר מכשיר הסלולרי שלה נעלם אף הוא ונמצא רק ביום שישי האחרון.
היא השאירה אחריה מכתב פרידה, אך ברשתות החברתיות החל גל שמועות והסתה נגדה, שטען כי "ביימה" את העלמות הסלולרי ולא ניסתה לשים קץ לחייה. כעת מתברר כי החשש לאובדנות הוא ממשי ואמיתי. כיצד מתבצעת הערכת ניסיון אובדני, ומה הבדיקות שעברה?
השלב הראשון הוא ייצוב מצבה הפיזי: בדיקות דם (כולל רמות תרופות בדם), ניטור לבבי, בדיקת תפקודי כבד וכליות, ולעיתים גם שטיפת קיבה או מתן פחם פעיל בתוך שעה מהבליעה, לצורך ספיחת התרופות ומניעת ספיגתן בגוף. המטרה בשלב זה היא לוודא שאין סכנה מיידית לחייה ושהגוף מתפקד כראוי לאחר החשיפה לחומרים הרעילים.
לאחר הייצוב הראשוני נכנס לתמונה הפסיכיאטר התורן. זהו שלב רגיש שבו מתבצעת הערכת סיכון אובדני שיטתית, המוכרת בשם "סקר אובדנות". הפסיכיאטר או הפסיכולוג הקליני שואל סדרת שאלות מדורגות כדי להבין האם מדובר במחשבות חולפות או בכוונה ממשית.
השאלות נוגעות, בין היתר, לקיומן של מחשבות על מוות או על פגיעה עצמית, לתכנון מעשי של ההתאבדות, לזמן ההחלטה, לניסיונות קודמים ולאמצעים שעמדו לרשות המטופלת.
בתוך כך נבדקים גם גורמי הסיכון הידועים: דיכאון, חרדה, שימוש באלכוהול או סמים, בידוד חברתי, טראומות עבר, מחלות כרוניות, וכן אירועים מלחיצים אחרונים כמו פיטורים, פרידה, חקירה או חשיפה ציבורית.
הפסיכיאטר מעריך גם את גורמי ההגנה - קשרים משפחתיים, אמונה דתית, תחושת משמעות או אחריות כלפי אחרים. כל פרט עשוי להכריע אם מדובר בסיכון נמוך או גבוה.
בשלב הבא מתבצעת הערכה קלינית כוללת. הפסיכיאטר מתבונן במראה החיצוני, בקשר העין, באופי התשובות ובשפת הגוף. לעיתים נעזרים בני משפחה או חברים קרובים כדי להבין את ההקשר הרחב - למשל, אם נכתב מכתב פרידה, נמסרו חפצים אישיים או נצפו שינויים התנהגותיים חריגים.
במהלך התשאול נבחנת גם רמת התכנון של המעשה, שהיא אחד המדדים המרכזיים לקביעת רמת הסיכון. מטופלת שמדווחת על תכנון מפורט, הכולל בחירת מקום, זמן או שיטה מדויקת לביצוע - נחשבת לבעלת סיכון גבוה במיוחד ודורשת התערבות מיידית.
לעומת זאת, מי שמדברת על רצון "להיעלם" או "לסיים את הסבל" מבלי לתכנן בפועל, נחשבת לבעלת סיכון בינוני או נמוך - אם כי גם במקרים כאלה נדרש מעקב הדוק. רמת התכנון משקפת לא רק את עוצמת המצוקה, אלא גם את הנגישות לאמצעים שיכולים להפוך מחשבה למעשה.
לצד השאלות הישירות נעשה שימוש במדריכים קליניים מקובלים, ובהם ההנחיות של ה־DSM - ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקני. לפי ספר הפסיכיאטריה DSM-5, יש להעריך ארבעה מרכיבים עיקריים: קיומן של מחשבות אובדניות, נוכחות כוונה ממשית לפגוע בעצמי, הימצאות תוכנית קונקרטית והיכולת לבצע אותה בפועל.
כל אחד מאלה מקבל ציון סיכון שונה, וככל שמצטברים יותר מרכיבים פעילים - עולה רמת הדחיפות של ההתערבות. ההנחיות מדגישות גם את חשיבות הערכת גורמי ההגנה, כמו תמיכה חברתית, מחויבות למשפחה, אמונה או תוכניות לעתיד, שעשויים להפחית את הסיכון המיידי.
במהלך השיחה שומר הפסיכיאטר על טון שקט, מתעניין אך לא שיפוטי, ומעודד את המטופלת לשתף גם בתחושות קשות כמו בושה או פחד. תשובותיה, שפת הגוף והתגובה הרגשית לשאלות מהוות חלק בלתי נפרד מהאבחנה.
לעיתים, גם שתיקה ממושכת או הימנעות מתשובה עלולות להיתפס כסימן לסיכון ממשי. התשאול נמשך בדרך כלל בין חצי שעה לשעה, ובסיומו נקבעת רמת הסיכון - נמוכה, בינונית או גבוהה - שלפיה נקבע האם יש צורך באשפוז, בשחרור עם ליווי או בהמשך טיפול במסגרת הקהילה.
הקריטריונים להחלטה על אשפוז נקבעים בהתאם לחומרת הסיכון. כאשר עולה חשש ממשי לפגיעה עצמית חוזרת או שהמטופלת מסרבת לשתף פעולה, ניתן להורות על אשפוז כפוי לפי חוק טיפול בחולי נפש.
במקרים אחרים, כשיש שיתוף פעולה ותמיכה משפחתית מספקת, המטופלת משתחררת לביתה עם הפניה להמשך טיפול במרפאה לבריאות הנפש, ליווי של עובדת סוציאלית והמלצה למעקב פסיכיאטרי הדוק.
במהלך השהות במיון מלווה האישה לרוב על ידי צוות סיעודי מיומן. לעיתים מוצב שומר או מלווה ליד מיטתה כדי למנוע ניסיון נוסף לפגיעה עצמית. הצוותים מקפידים להסביר לכל מטופלת כי מצבה אינו בושה או כישלון, אלא ביטוי למצוקה נפשית עמוקה הניתנת לטיפול.
בישראל ניתנת האפשרות לכל אדם הפונה למיון לעבור הערכה פסיכיאטרית גם ללא הפניה מוקדמת, ובשנים האחרונות גוברת המודעות בקרב רופאים ואחיות לחשיבות איתור מוקדם של סימני אובדנות.
במקרים שבהם המטופלת נמצאת באור הזרקורים הציבורי, כמו במקרה הנוכחי, מתווספת לעיתים שכבת לחץ נוספת - חשש מחשיפה תקשורתית, ביקורת ציבורית או האשמות שווא.
מצבים אלה עלולים להחמיר תחושת בדידות ובושה, ולכן חשובה במיוחד התמיכה הסביבתית והאיפוק של הציבור והרשתות החברתיות. אנשי מקצוע מדגישים כי שמירה על פרטיות האדם במצוקה היא חלק בלתי נפרד מהטיפול בעצמו.
אובדנות נחשבת בישראל ובעולם לאחת מעשר סיבות המוות השכיחות ביותר - אך גם לאחת מאלה שניתן למנוע. טיפול בזמן, תמיכה רגשית ותרופתית עשויים ברוב המקרים להציל חיים.
התרעות פיקוד העורף