הפסיכיאטרים משתמשים במדריכים קליניים מוסדרים ובסולמות הערכה מבוססים, בהם גם ההנחיות של ה- DSM5, ספר הפסיכיאטריה, כדי לקבוע את דרגת המסוכנות. ההערכה נעשית לרוב בחדר שקט, הרחק מהפרעות חיצוניות, כדי לאפשר למטופלת לבטא רגשות קשים של ייאוש, אשמה או פחד.
התשאול הפסיכיאטרי בוחן תחילה את האירועים שקדמו לניסיון: מה הוביל למצוקה, האם קדמה לה תקופה של דיכאון, נדודי שינה או ירידה בתפקוד, והאם הייתה תחושת רדיפה או עומס רגשי. בהמשך נשאלות שאלות ישירות על מחשבות אובדניות, על תכנון מדויק, זמינות אמצעים, והאם הייתה למטופלת כוונה מוצהרת למות. כל פריט כזה נמדד בקפדנות, משום שתכנון מפורט או שימוש באמצעים מסוכנים, כמו בליעת תרופות במינון קטלני, מצביעים על סיכון גבוה במיוחד.
עם זאת, תשובות של התכחשות או ביטול אינן בהכרח מרגיעות: פסיכיאטרים מנוסים יודעים שגם אדם שמצהיר כי "לא התכוון למות" עלול לנסות שוב ברגע של חולשה. לכן נבדקים גם סימנים עקיפים – הבעת ייאוש, תחושת חוסר תקווה, אמירות כמו "אין לי בשביל מה לחיות", או היעדר תוכניות לעתיד. כל אלה מהווים אינדיקציות לרמת סיכון גבוהה. במקביל מתבצעת הערכה של גורמי הגנה: קשרים משפחתיים, תחושת שייכות, אמונה, אחריות מקצועית, או טיפול תרופתי קיים. ככל שגורמי ההגנה חזקים יותר, כך גדל הסיכוי לייצוב נפשי.
במקרה של הפצ"רית, נלקחים בחשבון גם גורמים סביבתיים ייחודיים: החשיפה הציבורית החריגה, גל השמועות וההסתה האישית שחוותה, האיומים התכופים על חייה ועל חיי משפחתה וכן העובדה שמדובר באירוע שני תוך שבוע. רצף כזה מעלה משמעותית את הערכת המסוכנות, משום שהוא מעיד שהמצוקה לא חלפה וכי קיימת פגיעה עמוקה בתחושת הערך העצמי ובאמון בסביבה. מצב כזה מחייב בדרך כלל אשפוז פסיכיאטרי ממושך והשגחה רציפה.
הפסיכיאטר המטפל עשוי לשלב כבר בימים הראשונים טיפול תרופתי נוגד דיכאון, ממשפחת ה-SSRI כמו ציטלופרם, סרטרלין או אסקיטלופרם, שנועד לשפר את רמות הסרוטונין במוח ולהפחית תחושת דיכאון וחרדה. במקרים קיצוניים יותר ניתן גם טיפול בתרופות מייצבות מצב רוח, דוגמת ליתיום או ולפרואט, או תרופות אנטי־פסיכוטיות במינון נמוך אם יש מרכיב של בלבול או מחשבות רדיפה. ההשפעה של תרופות נוגדות דיכאון מתחילה לרוב רק לאחר שבועיים עד ארבעה, ולכן בשלבים הראשונים נשענים הצוותים על טיפול פסיכותרפי אינטנסיבי ותמיכה סביבתית הדוקה.
הטיפול הפסיכותרפי כולל שיחות תכופות עם פסיכיאטר ופסיכולוג קליני, ולעיתים גם טיפול קבוצתי או משפחתי. מטרת השיחות היא לזהות את נקודות השבר – האירוע הטראומטי, תחושת הבדידות, ההתקפות החיצוניות ולבנות בהדרגה תחושת שליטה מחודשת. במצבים של אשמה ציבורית או חרדה מהמשך חיים בתפקיד ציבורי, נעשה שימוש בטיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT) שמלמד את המטופלת לזהות דפוסי חשיבה שליליים ולהמירם בגישות בונות יותר.
בהמשך, תידרש הפצ"רית להשגחה ממושכת, גם לאחר שתשתחרר מהאשפוז. בשבועות הראשונים היא תישאר בהשגחה צמודה אורך כל היממה, עם מעקב במרפאה בריאות הנפש כשקיימת נוכחות קבועה של בן משפחה גם בשעות הלילה ובסופי שבוע, בהם הסיכון לחזרה על מעשה דומה גבוהה במיוחד.
ההחלטה על סיום ההשגחה מתקבלת רק לאחר תקופה ממושכת של יציבות, היעדר מחשבות אובדניות ותפקוד תקין. במקביל, הצוותים הרפואיים נוהגים להעריך מחדש את מצבה מדי שבוע, ובמידה שהדיכאון או החרדה חוזרים, מאריכים את תקופת המעקב. במקרים שבהם הניסיון נובע מתגובה לאירוע טראומטי חד, כמו הסתה ציבורית או פגיעה במוניטין, הטיפול יתמקד בעיבוד האירוע, בשיקום הדימוי העצמי ובחזרה הדרגתית לשגרה.
בישראל מודעים כיום יותר מאי פעם לכך שניסיונות אובדניים בקרב אנשי ציבור או קצינים בכירים אינם ביטוי לחולשה אלא למצוקה אנושית הדורשת טיפול מקצועי ורגיש. בשבועות הקרובים יקבעו הפסיכיאטרים באיכילוב את דרגת המסוכנות של הפצ"רית, ובהתאם לכך גם את משך האשפוז והמעקב. דרכה להחלמה צפויה להיות ארוכה, אך הטיפול המשולב, התמיכה המשפחתית והגנה מהחשיפה הציבורית עשויים לאפשר לה לשוב בהדרגה לחיים מאוזנים ולשיקום אישי ונפשי מלא.
התרעות פיקוד העורף