חיכיתם לזה הרבה והנה זה קרה: הגשם הראשון הפציע בחמישי בלילה, ועל הבוקר כולנו חשנו בריח הייחודי, אותו קסם שמתרחש כשגשם פוגש אדמה יבשה. זה קורה בזכות תהליכים ביוכימיים מרתקים עמוק באדמה.
מדענים מ־MIT הצליחו לתעד במצלמות מהירות את הרגע שבו טיפות גשם נוחתות על אדמה יבשה. הם הבחינו כיצד בעת הפגיעה נוצרות בועות זעירות של אוויר שנלכדות במים ומתפוצצות מעלה. כל בועה כזו משחררת ענן מיקרוסקופי של אירוסולים – חלקיקים באוויר הנושאים את מולקולות הגאוסמין ושמנים נוספים מהאדמה והצמחים. העננים הזעירים הללו הם אלו שממלאים את הסביבה בריח המרענן שכל כך מזוהה עם החורף.
לצד הגאוסמין משתחררות גם תרכובות נוספות כמו 2־MIB שמוסיפות גוון מתוק ועדין לניחוח. בצמחייה מתרחשת תופעה דומה: במהלך היובש מפרישים הצמחים שמנים מסוימים שמצטברים בשכבות הקרקע. כשהגשם נוגע בהם הם מתמוססים, משתחררים ומתערבבים באוויר. גם הסלעים עצמם, לפי מחקרם של בר ותומאס, פולטים שמן צהבהב בעל ריח ייחודי כשהם נרטבים לראשונה לאחר תקופה ארוכה.
הרגישות האנושית לריח הזה אינה מקרית. חוקרים סבורים כי היא נובעת ממנגנון אבולוציוני קדום. בני אדם וחיות רבות הצליחו לשרוד בזכות היכולת לזהות ריח המעיד על מים. גמלים, למשל, מסוגלים להריח גאוסמין ממרחק רב ולמצוא כך מקורות מים במדבר.
הריח משתנה לפי סוג הקרקע, הצמחייה והאקלים. באזורים טרופיים שבהם יש רמות שונות של חיידקים ושל שמנים צמחיים, ריח הגשם עשוי להיות מתוק וחזק יותר. במדינות קרות או באזורים סלעיים הוא נוטה להיות חד ויבש יותר. ברקים שמקדימים גשם מוסיפים ריח נוסף, ריח האוזון, שנוצר מהתפרקות מולקולות החמצן באוויר. האוזון מעניק תחושת "קרירות מתכתית" שמתווספת לתערובת הריחות.
התרעות פיקוד העורף