מי שפוגש את ואן סמית בביתו בדרך כלל רואה בו עוד בעל מקצוע שמגיע לנקות את השטיחים, מרים צינורות, מחבר מכשירים ומוציא דליי מים עכורים לשירותים. מאחורי הגוף הכפוף מעל הכתמים מסתתר אחד האנשים יוצאי הדופן בעולם הלשון, אדם שמסוגל לנהל שיחה מעמיקה בעשרות שפות, לקרוא ולכתוב בשמונה אלפביתים ולהחליף משפטים טבעיים באיטלקית, פינית, שפת סימנים אמריקאית ושפות ילידיות שנמצאות בסכנת היעלמות.
סמית, בן 46, לא עובד בשגרירות ואינו מתרגם בכיר באו"ם. הוא חי עם אמו בעיירה שקטה סמוך לוושינגטון, מתפרנס מעבודת כפיים ונמנע לאורך שנים מלספר לעולם עד כמה רחב אוצר המילים במוח שלו. רק מעגל קטן של חברים ידע שאותו אדם שבמשך היום מקרצף כתמי צואה של כלבים או שאריות תרופות ורודות מהשטיח, מעביר את הלילות בלימוד שפות נדירות מספרים ומאפליקציות, ומתרגל את הצליל המדויק של עיצורים קשה לשחזור.
כשאחת הלקוחות הוותיקות שלו שאלה כבדרך אגב כמה שפות הוא יודע, הוא ענה לה בתחילה בצניעות. שמונה שפות ברמת שוטפת, בין היתר אנגלית, ספרדית, בולגרית, צ'כית, פורטוגזית, רומנית, רוסית וסלובקית. רק כעבור זמן התברר שמדובר רק בשכבה העליונה של הפירמידה. מתחתיה מסתתרות שפות רבות נוספות ברמות שונות של ידיעה, משיחות שוטפות בקרואטית ובפינית ועד היכרות בסיסית עם נאוואחו, סאליש, מונגולית, וולשית ושורה ארוכה של שפות אחרות. בספירה זהירה, הוא מסוגל לנהל שיחה משמעותית בלפחות 24 שפות שונות.
המשיכה שלו לשפות התחילה בילדות. אביו דיבר אנגלית, אמו ספרדית, והוא נע בין שני העולמות. בביקורים אצל משפחת האם במקסיקו שמע ספרדית קולחת ואהב את הצליל של המילים. בבית הספר במרילנד ניסה להישאר "כמו כולם" ולא למשוך אש על המבטא של אמו או צבע עורו. שעות רבות מהילדות עברו עליו בתחושה שמשהו לא מסתנכרן בינו לבין החברים לכיתה, שלא תמיד הבין את הבדיחות שלהם או את ההוראות מהמורה.
המפגש המכריע הגיע כשהגיעו בני משפחה מבלגיה ודיברו בשפה נוספת. סמית הבין לפתע שזו אינה חלוקה בינארית בין אנגלית לספרדית, אלא עולם שלם של שפות שאפשר להיכנס אליו. מאותו רגע כל שפה חדשה הפכה עבורו לאתגר ולמקור כוח. הוא האזין לתקליטי צרפתית של אמו, אסף מילונים שמצא בעבודות מזדמנות של אביו, ובגיל צעיר כבר שלף מן הספרייה הציבורית מדריך ללימוד רוסית. כאשר שמע במקרה אישה מדברת רוסית בסופרמרקט, ניגש אליה והפתיע אותה בברכה רהוטה שהפיק מן הספר. התגובה שלה, חיוך גדול והתרגשות, נצרבה בו כתחושת "השפרצת אושר", כמו שהוא מתאר זאת.
בבית הספר התיכון בוושינגטון הוא מצא סביבו תלמידים שהגיעו מרחבי העולם. קבוצה ברזילאית סיפקה לו הזדמנות לשוטט לתוך הפורטוגזית. אח ואחות מרומניה כתבו לו רשימות ביטויים והוא שינן אותם במהירות מדהימה. תלמידה מאתיופיה פתחה בפניו צוהר לשפת האמהרית. ספרי לימוד שפות בספרייה העירונית הפכו לבית שני. לדבריו, כל טקסט שקרא בספר שפה כמעט שלא נשכח ממנו.
אם מבחוץ זה נראה כמו כישרון טבעי, מבפנים חי סמית חיים לא פשוטים. הוא התקשה בלימודים הפורמליים, לא סיים השכלה גבוהה ונדד בין עבודות מזדמנות. הוא היה צייר, מאבטח, עובד בהפקות של להקות פאנק, שליח קומבוצ'ה ומנקה דירות. רק פעם אחת כמעט השתלב בעבודה ששילבה את עולם השפות, כששימש כמטפל בבית של אספנית אמנות צ'כית מפורסמת. האורחים זרמו ממדינות שונות במזרח אירופה, והוא הלך ורחב לתוך הדיאלקטים שלהם.
החיים האלה, לצד היכולות החריגות, העלו שאלה טבעית: מה קורה במוח של אדם כזה. כדי לנסות לענות עליה הוזמן סמית למעבדה לחקר המוח והקוגניציה במוסד אקדמי מוביל במסצ'וסטס. צוות החוקרים בראשות חוקרת שפה ומוח בחן במשך שנים אנשים שנמצאים בשני קצוות הסקאלה, החל בנפגעי שבץ עם פגיעה בדיבור וכלה ברב לשוניים קיצוניים.
התוצאה הראשונה המפתיעה הייתה שמפת השפה במוחו של סמית קטנה בהרבה מזו של אנשים דוברי שפה אחת בלבד. כאשר השוו החוקרים את הסריקה שלו לסריקה של עיתונאית שביקרה עמו במעבדה ונבדקה באותו פרוטוקול, התברר שבזמן קריאת אותם משפטים באנגלית, המוח שלה הפעיל אזורי שפה נרחבים, ואילו אצלו האזורים האלה הופעלו בצורה חסכונית הרבה יותר.
הבדל נוסף היה בעוצמת הפעילות. רמות השימוש בחמצן באזורים הלשוניים אצל סמית היו נמוכות יחסית, מה שמעיד שהמערכת פועלת ביעילות גבוהה. אפשר לדמות זאת לשריר מאומן שזקוק לפחות אנרגיה כדי לבצע משימה שחובבן יתאמץ בה מאוד. עבורו, עיבוד שפה, גם בשפת האם, הוא פעולה שהמוח מבצע בקלות יחסית.
האם סמית נולד עם מערכת שפה קטנה ויעילה שדחקה אותו באופן טבעי לעולם השפות, או שמא הלמידה האינטנסיבית של עשרות שפות מילדות עיצבה מחדש את מבנה המוח שלו. החוקרים מדגישים שאין כרגע תשובה חד משמעית. ייתכן שמדובר בשילוב של נטייה מולדת עם אימון ארוך שנים. כדי לענות בצורה מדויקת יותר, יהיה צורך לעקוב לאורך שנים אחרי ילדים שמתחילים ללמוד שפות רבות ולבדוק כיצד משתנה המוח שלהם.
עבור סמית, גם בלי הכרעה מדעית, עצם ההזמנה למעבדה הייתה רגע של תיקוף. בחייו היום יומיים הוא רגיל לכך שחלק מהלקוחות רואים בו רק "הבחור שמנקה שטיחים", לעתים אף מדברים עליו בשפה אחרת מולו ומתלוננים על מראהו או מקצועיותו. מדי פעם הוא בוחר לענות להם בשפתם, בקלילות ובחיוך, וצופה בהבעת הפליאה על פניהם. במעבדה בבוסטון, לעומת זאת, הוא פגש חוקרי מוח ששאלו אותו איך הוא מצליח להבין כל כך הרבה מבנים דקדוקיים, התאמצו לשפר את מבטאם לפי הערותיו והביטו בו כמודל לחיקוי לדרך יעילה ללמוד שפות.
הוא עצמו מסביר שהשפות עבורו אינן אוסף טריקים שיווקיים אלא גשרים אל אנשים. הוא לומד שפה של קהילה מסוימת, מתיידד עם דוברי אותה שפה, מוזמן לבתיהם, משתתף בחיי התרבות שלהם. כך קרה למשל עם אנשי שבט בסלול מחבל ארצות הברית שלמדו אותו את שפתם הילידית והופתעו לשמוע עד כמה הדקדוק וההגייה שלו מדויקים. בכל פעם שהוא אומר לילדה קטנה משפט משעשע בשפת שורשיה, או פונה למהגרת מבוגרת בשפת ילדותה, הוא רואה את אותו ברק בעיניים, הרגע שבו מישהו מרגיש שמבינים אותו בעומק זהותו.
התרעות פיקוד העורף