אנחנו חיים בעולם שמקדש שגרה: “תאכלי בבוקר”, “אל תדלגי על ארוחות”, “בלי ארוחת בוקר המוח לא עובד”. אבל האמת? הגוף שלנו לא קורא חוקים של אחרים. הוא מדבר בשפה אחת: רעב. לא תיאבון, לא שעמום, לא הרגל רעב אמיתי.
ופה נכנסת תפיסת העולם שאני מאמינה בה: לאכול רק כשאנחנו רעבות ולא רק מתאבון. רעב הוא צורך. תיאבון הוא רצון. ואלה שני דברים שונים לחלוטין. כשאנחנו יודעות להקשיב לעצמנו, לזהות את האותות הפנימיים ולהמתין לרעב האמיתי, אנחנו הופכות את האוכל לשותף, לא לאויב ולא לעוד משימה.
האיזון האמיתי נמצא בדיוק שם: לא ללחוץ על עצמך לאכול בבוקר כשאין רעב, אבל גם לא לפספס את הרגע שבו הגוף מבקש תשומת לב. ברגע שמקשיבים לרעב האמיתי, הארוחה הופכת מכלי של שליטה לכלי של חופש. ובסוף, אולי זו האמירה הכי חשובה: הגוף תמיד יודע. אנחנו רק צריכות להסכים להקשיב לו.
התרעות פיקוד העורף