החציל הראשון שהתחפש לכבד עשה הרבה יותר מרעש במטבח - הוא סימל התחלה של תרבות שלמה. בישראל, האוכל תמיד היה הרבה יותר מאשר מה שעל הצלחת. הוא מספר את סיפורנו כחברה - סיפור של הישרדות והגירה, של מדע ושל מגדר, של תרבות מתהווה. בין סירי הצנע של שנות ה־40 לצלחות המעוצבות של עידן האינסטגרם, המטבח הישראלי עבר דרך ארוכה: ממטבח של הכרח למטבח של זהות.
האישה שבישלה לאומה
המטבח הישראלי צמח בערוגות הירק של ויצו, כשבשנות ה־40 נשים חלוצות ניסו להאכיל אומה של עולים, חיילים וילדים רעבים. ספרי הבישול שלהן - שנכתבו בידי נשות מקצוע מתחום התזונה והחקלאות, לא נועדו לעורר תיאבון, אלא ללמד להזין ולהתקיים בהתאם למזון המצוי.
בין דפיהם הופיעו טבלאות קלוריות, הסברים על ויטמינים וחלבונים, ואין־ספור דרכים להמציא יש מאין, מתוך צורך קיומי, כמו חצילים בטעם כבד, קישואים שמתחפשים למוח ושניצל מכרוב. הירקות היו זמינים - הבשר לא, והמדע היה התקווה. המטבח הישראלי של אותם ימים היה “מטבח של המצאה": יצירתי, חקלאי, מגויס, ובעיקר נשי.
מאות אלפי משפחות ישראליות קיבלו בפעם הראשונה הצצה למטבח שנראה כמו חלום צבעוני. לראשונה, האוכל צולם בצבעים, לא בשחור־לבן, והספר הפך מסתם אוסף מתכונים לאלבום תרבותי של תקופה.
סירקיס לא רק שינתה את האופן שבו בישלנו, היא גם שינתה את האופן שבו חשבנו על אוכל. היא הפכה את הבישול ממעשה הישרדות למעשה של הנאה, רגש ויופי. היא פתחה עידן חדש שבו המטבח הישראלי הוא לא רק צורך יומיומי אלא חוויה קולינרית של ממש.
עם כניסת הטלוויזיה לבתים, הבישול עבר לאגף הבידור. בשנות ה־70 וה־80 הופיעו לראשונה תוכניות בישול חינוכיות ובהמשך בשנות ה־90 פינות בתוכניות בוקר, שנועדו ללמד טכניקה ומיומנות, אך בהדרגה הן פינו את מקומן לתוכניות תחרותיות וססגוניות יותר.
התוצאות היו מפתיעות: גברים שצפו בתוכניות חינוכיות בישלו יותר, אך אצל נשים לא נמצא שינוי משמעותי, אולי מפני שרובן מבשלות ממילא. מספר מחקרים מצאו נטייה לגידול בנשנוש חטיפים בעקבות צפייה בתוכנית בישול. כלומר, הצפייה לא תמיד מעודדת בישול, לפעמים היא רק פותחת את התיאבון.
אינסטגרם כקרש חיתוך
ואז הגיע מסך נוסף, שישנה את הכללים. לא עוד מסך בסלון שצופים בו ביחד, אלא מסך בכיס שכל אחד מחזיק לבד - והפעם כולם גם כוכבים. המצלמות בטלפונים החכמים והרשתות החברתיות שחלקם החליפו את ספרי הבישול, והפילטרים - את האור במטבח. מה שהחל בהשראה הפך לתעשייה שלמה של משפיעניות ומשפיענים קולינריים.
ובכל זאת, התמונה אינה רק שלילית. במחקר נמצא גם כי רבים מהעוקבים אחרי תוכן תזונתי דיווחו על שיפור בהרגלי האכילה - יותר מים, פחות סוכר, יותר ירקות וחלבון.
בעידן שבו ייעוץ תזונתי נמצא במרחק לחיצה אחת במחשב, הרשתות החברתיות עם התמונות המושלמות של “אוכל בריא" וגוף “במשקל מושלם" מייצרות מציאות לא ריאלית, שבה אכילה הופכת ממעשה טבעי לבחינה חברתית.
הבינה המלאכותית שהצטרפה לרשתות החברתיות יכולה לשמש מקור טוב לידע, אך באותה מידה היא עלולה להפיץ מידע מטעה, לעודד השוואות בלתי פוסקות, לערער את הביטחון העצמי ואף לגרום לנזקים בלתי הפיכים.
איך הכרח הפך לאידיאל
באופן כמעט פרדוקסלי, המטבח הישראלי של ימינו חוזר אל שורשיו. מה שהיה פעם אילוץ - עונתיות, שימוש בירקות מקומיים, בישול ביתי - הפך שוב לאידיאל. אם בשנות ה־40 נשות ויצו רשמו טבלה של ירקות לפי חודשי השנה כדי להתמודד עם מחסור, היום אותם ערכים חזרו כאמירה סביבתית ותזונתית.
ישראל, אולי יותר מכל מדינה אחרת, יודעת לשלב הפכים. היא לוקחת את הפרקטיות של הצנע, את הצבעוניות של סירקיס, הפתיחות למטבחים ולטעמים מהמזרח לצד הדיגיטליות של האינסטגרם. המסע של המטבח הישראלי הוא בעצם הסיפור שלנו כחברה. תמיד ניסינו להבין מה נכון לאכול ואיך נכון לחיות. ספרי הבישול הפכו ממדריך הישרדות לכלי ביטוי אישי. הנשים במטבח הפכו למובילות דעת קהל, והמדע, שאז היה עניין של ויטמינים, חלבונים וקלוריות, הפך לשיח על קיימות ואיזון.
התרעות פיקוד העורף