מסלול אחד מבוסס על פחד ואימה, ומסלול שני המבוסס על כאב רגשי עמוק הכולל רגשות כמו אשמה, עצב ובושה. "מצאנו שהפחד הוא רק חלק מהתמונה בקרב אנשים המתמודדים עם פוסט־טראומה" אומר ד"ר בן-ציון, "בעבור רבים, מה שמחזיק את הטראומה בחיים הוא דווקא הכאב הרגשי: עצב עמוק, אשמה, בושה ואובדן השמחה".
בעשורים האחרונים תוארה פוסט־טראומה בעיקר כהפרעה שמרכזה פחד. כלי האבחון, מודלים תאורטיים ותהליכי טיפול רבים התבססו על תפיסה זו, והתמקדו במנגנוני איום וסכנה: פלאשבקים, דריכות, הימנעות ותגובה פיזיולוגית מוגברת. אך ההתמקדות הזו הותירה בצד את הכאב הרגשי, אף שהוא משמעותי לא פחות עבור רבים מהנפגעים.
ממצאי המחקר מצביעים על שני פרופילים רגשיים נבדלים בפוסט־טראומה: פחד מצד אחד וכאב רגשי עמוק מצד אחר. בשלב הראשון דיווחו 68% מן המשתתפים כי הכאב הרגשי הוא הגורם שפוגע בתפקודם היום-יומי יותר מאשר הפחד. בשלב השני נמצא כי ניתן לחזות התפתחות של סימפטומים המבוססים על פחד באמצעות דפוסי קישוריות מוחית מוקדמים – בעיקר ברשתות מוחיות המעורבות בעיבוד עצמי, בקרה מנטלית, זיהוי גירויים בולטים ובתחושות הגוף. לעומת זאת, לא נמצא דפוס ניבוי דומה של התפתחות סימפטומים המבוססים על כאב רגשי, ממצא המרמז על כך שמסלול רגשי זה נשען על מנגנונים מוחיים שונים.
ד"ר בן ציון מדגיש: "פוסט־טראומה אינה פועלת במסלול רגשי אחד. אצל חלק מהנפגעים הפחד ממשיך להניע את המצוקה ואצל אחרים הכאב הרגשי שאינו מתפרץ החוצה אלא צומח מבפנים ולעיתים מפריע לתפקוד אפילו יותר. כדי להבין את נפגעי הטראומה באמת, אנחנו צריכים לזהות מה פוגע בהם יותר, מה מנהל אותם מבפנים. ההבחנה הזו חיונית כדי לפתח טיפול המתאים לצרכים הרגשיים הייחודיים של כל אדם".
המחקר כלל שני שלבים משלימים: בשלב הראשון השתתפו 838 נפגעי טראומה, שמילאו שאלונים על סימפטומים של פוסט-טראומה ודיווחו על רמות פחד וכאב רגשי כשניתוחם העלה כי קיימים שני דפוסים רגשיים עיקריים המבדילים בין פחד לבין כאב רגשי. בשלב השני השתתפו 162 נפגעי טראומה שהגיעו לחדרי מיון בישראל זמן קצר לאחר אירוע טראומטי.
הם עברו הערכות קליניות וסריקות מוחיות (fMRI) לאחר חודש, חצי שנה ו-14 חודשים. החוקרים השתמשו בשיטת ניבוי מבוססת למידת מכונה כדי לבדוק האם דפוסי קישוריות מוחית מוקדמים יכולים לחזות את המסלול הרגשי שיתפתח לאורך זמן – פחד או כאב רגשי, כפי שהוגדרו בשלב הראשון.