המציאות הזו מתקיימת לצד מערכת בריאות יקרה במיוחד. ביטוח בריאות בארצות הברית אינו מובן מאליו, אינו זמין לכל אחד, ולעיתים כרוך בעלויות שמרחיקות אזרחים מטיפול, ייעוץ ומניעה. רפואה מונעת, מעקב תזונתי, ליווי ארוך טווח ושינוי אורח חיים דורשים מערכת נגישה, רציפה ומתמרצת. בהיעדרה, האחריות מוטלת כמעט לחלוטין על הפרט, דווקא בסביבה שמעודדת בחירות לא בריאות.
כאן מתחדד הספק: האם הנחיות תזונה, נכונות ככל שיהיו, יכולות להתמודד עם מגפת השמנה קיצונית כאשר סביבת המזון ממשיכה להציף את הציבור במוצרים עתירי שומן וסוכר, וכאשר טיפול רפואי ומניעתי אינו נגיש לכל אחד? מסמך פדרלי אינו משנה תרבות צריכה, אינו הופך מזון בריא לזול יותר, ואינו מבטיח טיפול לאנשים שכבר מצויים עמוק בתוך מחלה מטבולית מתקדמת.
גם בהשוואה בין לאומית התמונה ברורה. ארגון הבריאות העולמי ומדינות רבות באירופה כבר מקדמים שנים ארוכות את אותם עקרונות תזונתיים. ההבדל הוא שבחלקן קיימת מערכת בריאות ציבורית נגישה, מדיניות מיסוי על מזון מזיק, וחינוך תזונתי עקבי. בארצות הברית, לעומת זאת, עומק ההשמנה הקיצונית, הפערים הכלכליים והיעדר רפואה מונעת רחבה מציבים סימן שאלה גדול מעל היכולת של ההנחיות לחולל שינוי משמעותי.
בשורה התחתונה, הנחיות התזונה החדשות הן נכונות, סבירות ואפילו מתבקשות. הן אומרות את המובן מאליו במונחים רפואיים. אבל מול שיעורי השמנת יתר עצומים, תרבות מזון עתירת שומן וסוכר, ומערכת בריאות יקרה שאינה זמינה לכל אחד, ספק אם הן יספיקו. בלי שינוי עמוק בסביבת המזון, בנגישות לבריאות וברפואה מונעת, האוכל הבריא אולי חוזר לצלחת, אך הגוף האמריקאי ממשיך לשלם את המחיר.
התרעות פיקוד העורף