אור גדול ותחושת מנהרה הם מהתיאורים הנפוצים של מי שחוו מוות קליני והוחזרו לחיים. אחת ההשערות המקובלות קושרת זאת לאופן שבו המוח מעבד מידע בזמן מצוקה קיצונית, בעיקר כשאספקת החמצן למוח נפגעת. מערכות הראייה והקשב עלולות לייצר תבניות אור ותחושת התקדמות, והמוח מפרש זאת כחוויה של התקרבות אל נקודת אור. לא מדובר בהכרח בחלון לעולם אחר, אלא בתוצר של פעילות מוחית משתנה, שבה אותות שגרתיים מתערבבים עם רעש עצבי והשלמות של המוח עצמו.
גם תחושת הריחוף, כולל ההרגשה שמביטים על הגוף מבחוץ, מקבלת הסבר פיזיולוגי אפשרי. חוש ההתמצאות במרחב, זה שמאפשר לדעת איפה הידיים והרגליים גם בעיניים עצומות, נשען על קליטה עצבית מהשרירים ומהמפרקים ועל עיבוד מוחי מדויק. בזמן מוות קליני, כשהמוח נמצא במצב קיצון, העיבוד הזה עלול להשתבש. התוצאה יכולה להיות אובדן תחושת מיקום הגוף ותחושה של ניתוק, לפעמים עד חוויה של ריחוף בחדר. כשהדבר מתערבב עם ירידה בחמצון ועם תחושת זמן לא סדורה, נוצרת חוויה שנראית אמיתית מאוד למי שעובר אותה.
בחלק מהמקרים אנשים מספרים על מפגש עם ישות רוחנית או שיחה מטאפיזית עם אלוהים. גם כאן מוצעת אפשרות שמדובר בשילוב של מחסור בחמצן, שחרור חומרים טבעיים במוח שמפחיתים כאב ומייצרים רוגע, ועיבוד מאוחר יותר של הזיכרון. כשאדם מנסה להסביר לעצמו חוויה קיצונית שקשה לנסח במילים, הפרשנות נמשכת לעיתים לאזורי אמונה, תרבות וזיכרון אישי.
בגסיסה עצמה, הנשימה נעשית אחד הסימנים הבולטים ביותר. אחת התבניות המוכרות היא נשימות צ יינס סטוקס, שבהן מופיעים פרקי נשימה מהירה ועמוקה יותר, ולאחריהם הפסקות נשימה קצרות. זה קורה לעיתים כשהלב והריאות כבר מתקשים לשמור על חילוף גזים יציב.
הגוף מנסה לפצות, אחר כך השרירים מתעייפים, נוצר שוב מחסור בחמצן, והמחזור חוזר. חשוב לדעת שתבנית נשימה זו לא ייחודית רק לרגעי הסיום, והיא יכולה להופיע גם במצבים של אי ספיקת לב ומחלות נשימה, אבל בסיטואציה של גסיסה היא אחת התבניות שמאותתות שהמערכות מתקרבות לכשל סופי.
עוד תופעה שמטלטלת את בני המשפחה היא חרחור המוות, צליל גרוני שמופיע לעיתים בשעות האחרונות. ההסבר לרוב פשוט יחסית, רפלקס השיעול והבליעה נחלשים, רוק והפרשות מצטברים בלוע ובקנה הנשימה, והאוויר שעובר דרכם יוצר קול. ברוב המקרים האדם עצמו לא סובל כפי שנדמה לשומעים, והטיפול מתמקד בהפחתת הפרשות ובהקלה כללית, לעיתים גם באמצעות תרופות שמפחיתות אי שקט.
אחרי המוות מתחילה עבודת הזיהוי של הזמן שחלף. מומחי רפואה משפטית מתייחסים לתקופה מוקדמת, עד כ 48 שעות, שבה ניתן להסתמך על סימנים יחסית ברורים, ולתקופה מאוחרת יותר שבה תהליכי ריקבון מטשטשים את הגבולות. אחד הסימנים הראשונים הוא צפידת מוות, rigor mortis, התקשות הדרגתית של השרירים. היא מתחילה לרוב בתוך 2 עד 4 שעות, מגיעה לשיא סביב 8 עד 12 שעות, ונחלשת בהמשך עד חזרה לרפיון סביב 36 עד 48 שעות. הטמפרטורה משפיעה מאוד, באקלים חם התהליך מתקדם מהר יותר, ובקור הוא מתארך. גם מאמץ חריג לפני המוות, מסת שריר וסיבת המוות יכולים לשנות את הקצב, ולכן מדובר בהערכה ולא בשעון מדויק.
סימן נוסף הוא כתמי מוות, livor mortis שינוי צבע סגלגל שמופיע בעור בעקבות שקיעת הדם לחלקים הנמוכים של הגוף בהתאם לכוח המשיכה. בתחילה הכתמים יכולים להשתנות בלחיצה ובשינוי תנוחה, ובהמשך הם מתקבעים. אזורי לחץ, כמו מקומות שבהם הגוף נשען על משטח או בגד הדוק, נשארים בהירים יותר מאחר שהדם לא מצטבר שם. אצל בעלי עור כהה הכתמים קשים יותר לזיהוי בעין.
גם מערכת העיכול נותנת רמזים. כשהאדם חי, הקיבה מתרוקנת בהדרגה, וארוחה ממוצעת נעה הלאה בתוך 4 עד 6 שעות, אבל יש הבדלים גדולים לפי גודל הארוחה וסוג המזון. אחרי המוות פעילות הקיבה נעצרת. אם ידוע מתי נאכלה הארוחה האחרונה, מצב תוכן הקיבה יכול לעזור בהערכת הזמן, למרות שהדיוק מוגבל.
קיימים גם מדדים ביוכימיים. אחד המוכרים הוא עלייה בריכוז אשלגן בנוזל לשכת העין, שמתקדמת באופן יחסית סדור בשעות הראשונות, ואחר כך מאבדת דיוק. זהו כלי אחד מתוך כמה, והוא נבחן יחד עם שאר הסימנים.
לעיתים מופיע נוזל כהה אדמדם עם ריח חריף שנוזל מהפה או מהאף, purge fluid זה עלול להיראות כמו דימום, אבל מדובר בתוצר של פירוק פנימי ולחצים שנבנים בגוף לאחר המוות. באקלים חם זה יכול להופיע כבר בתוך פחות מ 24 שעות, ולכן הנוכחות שלו משתלבת בתמונה הכוללת של הזמן והסביבה.
אחרי יומיים מתחילים סימני ריקבון ראשוניים. צבע ירקרק יכול להופיע בבטן, ובהמשך מתפתחות שלפוחיות בעור, שינויי צבע, התנפחות כתוצאה מגזים, והפרשת נוזלים מפתחי הגוף. בתוך כך מתרחשים שני תהליכים עיקריים, אוטוליזיס, פירוק עצמי של תאים עקב אנזימים שמאבדים בקרה, וריקבון בקטריאלי, שבו חיידקים מהמעי ומהסביבה מפרקים רקמות. בהמשך מופיעים לעיתים פסים תת עוריים כהים שמזכירים רשת, תופעה שמקושרת לשינויים בכלי הדם בזמן הריקבון.
בשטח פתוח, חרקים הופכים לגורם מרכזי בהערכת זמן המוות. זבובים מטילים ביצים במקומות לחים, רימות בוקעות, מתפתחות לגלמים ואז לזבובים בוגרים. זיהוי השלב ההתפתחותי, יחד עם הטמפרטורה והתנאים בסביבה, מאפשרים הערכה בקירוב של הזמן שחלף. זה תחום שנקרא אנטומולוגיה משפטית, והוא חלק מהתמונה הגדולה של תהליכים לאחר המוות.
הסביבה משנה הכל. בתנאי יובש וחום יכולה להתרחש חניטה טבעית, mummification שבה הרקמות מתייבשות במהירות והפירוק נעצר במידה מסוימת. מנגד בסביבה קרה או לחה, במיוחד במים, עשוי להתרחש תהליך של סיבון, saponification שבו שומנים הופכים לחומר דמוי שעווה שמאט את הפירוק ומשמר רקמות רכות לאורך זמן. גם כאן אין כלל אחד, אלא אינטראקציה בין טמפרטורה, לחות, זרימת אוויר, שמש, בעלי חיים וחשיפה.