לוי הציגה בפני חברי הוועדה ממצאי מחקר שערכה העמותה, אשר בחן את איכות החיים של נשים המאובחנות עם סרטן לעומת נשים המאובחנות במצב טרום סרטני. על פי הנתונים, לא נמצא הבדל מובהק בפגיעה באיכות החיים בין שתי הקבוצות. ממצא חריג וטעון במיוחד הראה כי נשים עם טרום סרטן מדווחות על רמות בושה ואשמה גבוהות יותר ביחס למחלתן, לעומת נשים שאובחנו כחולות סרטן. לפי העמותה, התחושות הללו נובעות מהקשר של המחלה לנגיף הפפילומה, מהיעדר ידע ציבורי מספק ומהעדר הכרה רשמית במצב הרפואי.
במהלך הדיון שיתפה לוי גם את סיפורה האישי, על אובדן אימה לסרטן רירית הרחם. לדבריה, החוויה האישית חידדה עבורה את הפער שבין היכולת למנוע מחלות מסוימות לבין המציאות בשטח. סרטן צוואר הרחם, לדבריה, הוא אחד מסוגי הסרטן הבודדים שניתן למנוע כמעט לחלוטין באמצעות חיסון ובדיקות סקר. במדינות כמו אוסטרליה וסקוטלנד, שכבר יישמו מדיניות חיסון רחבה ושיטתית, המחלה נמצאת בדרך למיגור. בישראל, לעומת זאת, מאובחנות מדי שנה כ-300 נשים עם סרטן צוואר הרחם, מספר שלדברי לוי מייצג תחלואה מיותרת שניתן היה למנוע.
לדבריה, השקעה במניעה ובחיסון היא מהלך כלכלי וחברתי מתבקש. מניעת מחלה, כך הדגישה, עולה למדינה הרבה פחות מאשר טיפול במחלה מתקדמת, על כל השלכותיה הרפואיות, הנפשיות והכלכליות. מעבר לטרגדיה האישית של אלפי נשים מדי שנה, מדובר גם בנטל מצטבר על מערכת הבריאות והמשק כולו.
התרעות פיקוד העורף