חוק חמש השניות אינו חוק במובן המדעי, אלא כלל אצבע תרבותי שעבר מדור לדור. הוא מבוסס על תחושה אינטואיטיבית שלפיה מגע קצר מדי אינו מאפשר זיהום ממשי. אלא שכבר לפני יותר מעשור החלו חוקרים לבחון את הטענה הזו בתנאים מבוקרים, והתוצאות ערערו את ההיגיון העממי.
גם סוג המשטח משחק תפקיד. רצפה חלקה, כמו אריחים או שיש, מאפשרת העברה יעילה יותר של חיידקים מאשר שטיח או משטח מחוספס. עם זאת, ההבדלים בין המשטחים אינם מבטלים את העיקרון הבסיסי - מגע הוא מגע, וחיידקים יכולים לעבור בכל אחד מהמקרים.
מעבר למעבדה, השאלה החשובה היא מה המשמעות הבריאותית של הזיהום הזה. לא כל חיידק שנמצא על הרצפה גורם למחלה, ומערכת החיסון של אדם בריא מתמודדת עם כמות מסוימת של מיקרואורגניזמים באופן שגרתי. עם זאת, רצפות ביתיות וציבוריות עלולות להכיל גם חיידקים פתוגניים, כולל כאלה הקשורים לזיהומי מעיים. הסיכון עולה במיוחד בקרב ילדים קטנים, קשישים ואנשים עם מערכת חיסון מוחלשת.
המחקר גם מסביר מדוע חוק חמש השניות המשיך להתקיים למרות היעדר ביסוס מדעי. במקרים רבים, אכילת מזון שנפל לרצפה אינה גורמת לתסמינים מיידיים, מה שמחזק בדיעבד את התחושה שהכלל עובד. אך היעדר מחלה אינו הוכחה להיעדר זיהום, אלא רק לכך שהחשיפה לא הספיקה כדי לגרום למחלה מורגשת.
מומחי בטיחות מזון מדגישים שהשאלה האמיתית אינה כמה זמן המזון היה על הרצפה, אלא מה נפל, על מה נפל ומי עומד לאכול אותו. פרוסת אבטיח שנפלה על רצפת מטבח אינה דומה לסוכרייה יבשה שנפלה על שטיח, ושתיהן שונות לחלוטין כאשר מדובר בילד קטן או באדם עם מחלה כרונית.
בשורה התחתונה: חוק חמש השניות אינו חוק ביולוגי, אלא מיתוס תרבותי. העברת חיידקים מתרחשת מייד, והלחות והמרקם קובעים הרבה יותר מהזמן. ההחלטה אם לאכול מזון שנפל לרצפה היא בסופו של דבר החלטה אישית, אך היא צריכה להתבסס על הבנה של הסיכון, ולא על ספירה דמיונית של שניות.
התרעות פיקוד העורף