החוקרים בחנו את רמת ההעשרה הקוגניטיבית של כל משתתף בשלושה שלבי חיים: ילדות ונעורים, אמצע החיים והגיל המבוגר. בגיל הצעיר נבדקו משתנים כמו תדירות הקראה בילדות, קריאת ספרים, זמינות עיתונים ואטלסים בבית ולימוד שפה זרה במשך יותר מחמש שנים. באמצע החיים נבדקו רמת הכנסה, קיומם של משאבים תרבותיים בבית כמו מנוי לעיתונים ומילונים, וכן תדירות ביקור במוזיאונים ובספריות. בגיל המבוגר נבחנה תדירות קריאה, כתיבה ומשחקי חשיבה, לצד הכנסה מקצבאות ופנסיה.
ההשוואה בין העשירון העליון של רמת ההעשרה הקוגניטיבית לעשירון התחתון העלתה פערים בולטים. בקרב בעלי הרמה הגבוהה ביותר, 21% פיתחו אלצהיימר במהלך שנות המעקב. לעומתם, בקרב בעלי הרמה הנמוכה ביותר, 34% פיתחו את המחלה. לאחר התאמה לגורמים כמו גיל, מין והשכלה, נמצא כי רמת העשרה גבוהה נקשרה לירידה של 38% בסיכון לאלצהיימר ולירידה של 36% בסיכון לליקוי קוגניטיבי קל.
לא רק שיעור המחלה היה שונה, אלא גם גיל הופעתה. משתתפים עם רמת העשרה גבוהה פיתחו אלצהיימר בגיל ממוצע של 94, לעומת גיל 88 בקבוצת ההעשרה הנמוכה, דחייה של יותר מחמש שנים. בליקוי קוגניטיבי קל נרשמה דחייה גדולה אף יותר, גיל ממוצע של 85 לעומת 78, פער של שבע שנים.
בניתוח נוסף של משתתפים שנפטרו במהלך המחקר ועברו נתיחה לאחר המוות, נמצא כי אלה שדורגו ברמת העשרה גבוהה הפגינו לפני מותם יכולות זיכרון וחשיבה טובות יותר והידרדרות איטית יותר, למרות שינויים פתולוגיים אופייניים לאלצהיימר במוח.
עם זאת, החוקרים מדגישים שמדובר במחקר תצפיתי. הוא מצביע על קשר בין פעילות אינטלקטואלית מתמשכת לבין ירידה בסיכון, אך לא מוכיח שקריאה או לימוד שפה הם הגורם הישיר להפחתת הסיכון. מגבלה נוספת היא שהמשתתפים התבקשו לדווח בגיל מבוגר על חוויות ילדות ואמצע החיים, דבר שעלול להיות מושפע משגיאות זיכרון.
על פי ההערכות, חיים כיום בישראל מעל 150 אלף חולי דמנציה. חלקם הגדול סובלים ממחלת אלצהיימר, שהיא הצורה השכיחה והקשה ביותר של דמנציה. המחלה מתבטאת בהצטברות חלבונים במוח, בטא עמילואיד וטאו אשר הורסים בהדרגה את תאי העצב וגורמים להידרדרות בתפקודים הקוגניטיביים.
המנגנון האכזרי הזה מוביל לירידה מתמשכת ביכולת הזיכרון, הריכוז, השפה, הלמידה והביצוע של פעולות פשוטות. מחלת האלצהיימר נחשבת למחלה ניוונית חשוכת מרפא. קיימות תרופות שיכולות לעכב מעט את התקדמותה, אך לא ניתן לרפא אותה.
אבחון המחלה מתבצע לרוב על ידי נוירולוגים, וכולל תחקור של ההיסטוריה הרפואית, תיאור הסימפטומים, מבדקים קוגניטיביים בעל פה ובכתב, בדיקות דם, הדמיה מוחית ולעיתים גם בדיקת נוזל שדרה הבודקת את רמות החלבונים האופייניים.
התסמינים של דמנציה מופיעים בשלבים, ומתפתחים בהדרגה: בשלב הראשון מופיעה ירידה בזיכרון לטווח קצר, נטייה לחזור על שאלות או אמירות, בלבול, קושי בשליפת שמות של אנשים או מקומות, ולעיתים שינויים במצב הרוח כמו חרדה או דיכאון. גם התמצאות מרחבית עלולה להיפגע, בעיקר בסביבות פחות מוכרות.
בהמשך, בשלב השני של המחלה, המצב מתדרדר: החולה כבר אינו מזהה חברים או בני משפחה, מתקשה לבצע פעולות יומיומיות כמו רחצה או צחצוח שיניים, ומופיעות תופעות של בלבול, דאגה, נדודי שינה והזיות. ההתנהלות היום־יומית והחברתית מצטמצמת, והחולה מגלה פחות עניין בסביבה.
בשלב השלישי, המתקדם והסופני, נפגעים כלל התפקודים: החולה אינו מזהה אף אחד מבני משפחתו, אינו מבין מילים, ואינו מצליח לבצע פעולות בסיסיות כמו אכילה, לבוש או שליטה בסוגרים. גם תופעות התנהגותיות קשות עלולות להופיע, כמו חשדנות, מחשבות שווא והתקפי זעם.
התרעות פיקוד העורף