על פי דיווח שפורסם באתר Psychology Today, הכותרות בשנים האחרונות מזהירות כי לאנשים יש כיום פחות חברים מאי פעם, ומציעות עצות כיצד ליצור מעגלי חברים חדשים. במקביל מתנהל דיון נרחב בשאלה האם הטלפונים החכמים פגעו בחיים החברתיים, והאם העבודה מרחוק תרמה להעמקת תחושת הבידוד בין בני אדם.
עם זאת, לצד ההסברים הללו עולה שאלה עמוקה יותר: מדוע אנשים רבים חווים בדידות גם בעידן שבו התקשורת בין בני אדם מעולם לא הייתה נגישה כל כך.
"המקומות השלישיים"
דוגמאות לכך כוללות בתי קפה, מועדוני באולינג, קבוצות תחביבים שונות או ארגוני התנדבות. במקומות כאלה אנשים נפגשים שוב ושוב, משוחחים ומפתחים קשרים, עד שלעתים ההיכרות הופכת לידידות של ממש.
לפי אולדנבורג, הבית הוא "המקום הראשון", מקום העבודה הוא "המקום השני", ואילו אותם מרחבים חברתיים בלתי פורמליים הם "המקום השלישי" - המקום שבו נוצרים קשרים אנושיים מעבר למסגרות המחייבות של החיים.
אלא שכיום, כך עולה ממחקרים, אותם "מקומות שלישיים" הולכים ונעלמים. מספר המבקרים בהם פוחת, ופחות אנשים מצטרפים למועדונים, אגודות או מסגרות חברתיות קבועות.
בדידות כסביבה חברתית
לעיתים קרובות נוטים לראות בבדידות תחושה פנימית בלבד - משהו שמתרחש בתוך האדם עצמו. אולם ישנם חוקרים הסבורים כי ייתכן שמדובר דווקא בתוצאה של תנאים סביבתיים וחברתיים.
לפי תפיסה זו, הבדידות אינה רק רגש אישי, אלא תוצאה של פירוק המסגרות החברתיות שהפכו בעבר את המפגשים האנושיים לחלק קבוע מהשגרה. כאשר מרחבים חברתיים כאלה נעלמים, גם האפשרות לבנות רשתות חברתיות יציבות הולכת ומצטמצמת.
איך נוצרת חברות
סוציולוגים מצביעים זה שנים על כך שחברויות קרובות כמעט אף פעם אינן נוצרות משום שמישהו החליט "לחפש חברים". במקום זאת, הן מתפתחות בהדרגה באמצעות מפגשים חוזרים, פעילויות משותפות וחשיפה אישית הולכת וגוברת.
אנשים נפגשים שוב ושוב עם אותם אנשים, משוחחים עמם, ולאט־לאט חושפים פרטים נוספים על עצמם. כך נבנית תחושת האמון, שממנה מתפתחת ידידות אמיתית.
מחקרים מראים באופן עקבי כי השתתפות בארגוני התנדבות ובפעילות קהילתית קשורה לרמות גבוהות יותר של שביעות רצון מהחיים, לאמון חברתי גדול יותר ולבריאות נפשית טובה יותר.
במילים אחרות, הון חברתי הוא תהליך מצטבר: ככל שלאדם יש יותר רשתות חברתיות ומסגרות השתייכות, כך עומדים לרשותו יותר משאבים - רגשיים ולעיתים גם חומריים.
מעבר לפתרונות אישיים
ממצאי המחקרים מצביעים על כך שאין די בלהציע לאנשים הסובלים מבדידות כרונית "לטפל בעצמם", לפנות לטיפול פסיכולוגי או להניח את הטלפון הנייד בצד. צעדים כאלה עשויים לסייע בהתמודדות האישית, אך אינם משקמים את התשתית החברתית שנחלשה.
מה שנדרש, כך לפי החוקרים, הוא יצירת הזדמנויות למפגשים חוזרים סביב תחומי עניין משותפים - מפגשים שבהם אנשים רואים זה את זה שוב ושוב, עד שהיכרות הופכת לאמון.
גם מערכות יחסים רומנטיות, חשובות ככל שיהיו, אינן מהוות תחליף לרשת רחבה יותר של קשרים חברתיים. דווקא אותה רשת מגוונת של מפגשים, קבוצות וקהילות היא שמספקת את הבסיס לחיים חברתיים בריאים.
התרעות פיקוד העורף