"במציאות זו, בעלי החיים, ובפרט כלבים, אינם רק בני לוויה, אלא בעלי השפעה פיזיולוגית ופסיכולוגית מוכחת. בעל חיים הוא 'מווסת רגשי' טבעי", היא מציינת ומסבירה: "פעולת הליטוף משחררת בגופנו אוקסיטוצין (הורמון הקרבה והאהבה), מעוררת את מערכת ההתקשרות הפסיכולוגית, אשר מופעלת במצבי איום וגורמת לנו לחוש ביטחון ומפחיתה את רמות הקורטיזול (הורמון הלחץ). בתוך מרחב סגור ורועש, המגע הפיזי עם חיית המחמד כדוגמת הכלב או החתול מספקת תחושת ביטחון ראשונית".
לדבריה, מעבר להיבט הפיזיולוגי ישנה גם חשיבות נוספת: "ברגעי חרדה, המחשבות נוטות לנדוד לתרחישי אימה עתידיים. בעל החיים, מחזיר אותנו ל'כאן ועכשיו'. הריח שלו, חום הגוף והמגע מספקים גירויים חושיים שקוטעים את מעגלי החרדה ומחברים אותנו למציאות המיידית והבטוחה של הממ"ד", היא מסבירה – "היבט מרכזי נוסף הוא שינוי המיקוד הקוגניטיבי מחויות חוסר אונים לשליטה ופעולה אקטיבית".
לדבריה, טראומה וסטרס מוזנים מתחושה של חוסר שליטה. "כאשר אנו נדרשים לדאוג לרווחת הכלב במרחב המוגן , להרגיע אותו או לוודא שנוח לו, אנו עוברים מעמדה פסיבית של 'קורבן' לעמדה אקטיבית של 'מטפל'", היא מציינת עוד כי "שינוי זה בהתנהגות ומעבר מחשיבה לפעולה, מייצרת שינוי בנרטיב הפנימי , אשר מחזק את תחושת המסוגלות והחוסן אפשר לנהל את הלחץ ומשמש כגורם מחסן כנגד פיתוח של הפרעה פוסט טראומטית, הן אצל מבוגרים והן אצל ילדים".
כהן שטילר מציינת עוד, כי הצורך לדאוג לבעל החיים, מסייע בשמירה על שגרה בתוך הכאוס. הצורך לדאוג למים, למזון, יציאה לטיולים בחוץ (בין האזעקות) מייצר 'איים של שפיות' ואפשרות להתאוורר.
"הכלב, שמגיב לאזעקה בדרכו, מאפשר לנו להוציא החוצה את הרגשות שלנו. כשאנחנו מרגיעים אותו, אנחנו בעצם מרגיעים גם את עצמנו", היא מבהירה ומדגישה: "ניתן לומר, כי ידידו הטוב של האדם הוא לא רק ביטוי. השימוש בבעלי חיים ככלי לחוסן במרחב המוגן הוא אינו 'פינוק', אלא אסטרטגיה פסיכולוגית מבוססת מדע".
התרעות פיקוד העורף