האירועים הקשים החלו עם זיהוי פגיעה ישירה באזור דימונה, שם מיירט שפספס טיל בליסטי ששוגר מאיראן הוביל ל-59 נפגעים. זמן קצר לאחר מכן, פגיעה ישירה נוספת בערד בין בנייני מגורים גרמה להדף עצום ולפציעתם של 88 בני אדם, מתוכם 10 במצב בינוני והיתר במצב קל. רוב הפצועים שפונו לבית החולים סורוקה ולמרכזים רפואיים נוספים סובלים מפציעות רסיסים, שהן סימן ההיכר המובהק של התפוצצות ראשי קרב כבדים בשטח בנוי.
פציעת רסיס אינה מסתכמת רק בחדירה של פיסת מתכת, אלא מדובר באירוע רפואי מורכב שמשלב פגיעה קינטית, נזק מרעש והדף, וסיכון גבוה לזיהומים. הרסיסים יכולים להיות חלקי מתכת מהטיל עצמו, חלקי בטון ואבנים מהמבנים שקרסו, או אלפי רסיסי זכוכית שעפים במהירות עצומה מחלונות שהתנפצו. כשרסיס חודר לגוף האדם הוא מתנהג בדומה לקליע: הוא קורע רקמות, פוגע בשרירים, עלול לנפץ עצמות ולפעמים אף לעבור דרך איברים פנימיים לפני שהוא נעצר.
לאחר ייצוב המצב הראשוני, הפצועים נשלחים לבדיקות דימות מתקדמות. הבדיקה המרכזית היא ה-CT, שמאפשרת לרופאים לקבל תמונה תלת ממדית של מיקום הרסיסים בגוף. חשוב להבין שחלק מהרסיסים עלולים להיות קטנים מאוד, אבל המיקום שלהם הוא שקובע את חומרת המצב. רסיס בגודל של מילימטרים ספורים שחדר לאזור הצוואר או החזה עלול להיות מסוכן הרבה יותר מרסיס גדול שנעצר בשריר הירך.
תהליך הוצאת הרסיסים מתבצע בחדר הניתוח תחת הרדמה, כשהמנתחים נעזרים לעתים במכשיר רנטגן בזמן אמת כדי לאתר את העצם הזר. במקרים מסוימים, כשהרסיס עשוי מתכת מגנטית, ניתן להשתמש בציוד ייעודי שמסייע למשוך אותו החוצה במינימום פגיעה. עם זאת, רסיסים רבים עשויים מחומרים מורכבים שאינם מגיבים למגנט, מה שמחייב עבודה כירורגית עדינה וממושכת. במקרים של פציעות זכוכית המצב מורכב עוד יותר, מכיוון שזכוכית היא שקופה וקשה יותר לאיתור באמצעי דימות רגילים, ובדרך כלל היא מתנפצת לרסיסים זעירים שמתפזרים בתוך הרקמה.
במקרים שבהם הוחלט לא להוציא את הרסיס, המטופל צפוי לחיות איתו כל חייו. הגוף האנושי יודע להתמודד עם עצמים זרים בדרך של בידוד: המערכת החיסונית מייצרת סביב הרסיס שכבה של רקמת חיבור סיבית, מעין קפסולה, שנועלת אותו במקום ומונעת ממנו לנדוד בגוף. למרות שזה נשמע מדאיג, אלפי אנשים בישראל, ובהם חיילים ופצועי פעולות איבה, חיים עם רסיסים בגופם במשך עשרות שנים ללא כל השפעה על איכות חייהם.
עם זאת, קיימות הגבלות מסוימות עבור אנשים הנושאים רסיסי מתכת בגופם, המרכזית שבהן היא האיסור לעבור בדיקת MRI. המכשיר פועל באמצעות שדה מגנטי עוצמתי ביותר שעלול לגרום לרסיס המתכתי לזוז בתוך הגוף או להתחמם, מה שמהווה סכנה של ממש. לכן, כל פצוע רסיסים מקבל תיעוד רפואי מפורט שעליו להציג בכל בדיקה עתידית.
בתוך כך, הטיפול אינו מסתכם רק בצד הכירורגי אלא גם במניעת זיהומים. רסיסים שעפו מהתפוצצות טיל אינם סטריליים - הם נושאים איתם פיח, לכלוך וחיידקים מהסביבה. לכן, כל פצוע רסיסים מקבל טיפול אנטיביוטי רחב טווח וחיסון טטנוס כדי למנוע סיבוכים זיהומיים שעלולים להתפתח בימים שלאחר הפציעה. בנוסף יש היבט של הרעלה מחומרים מסוימים, אם כי מדובר במקרים נדירים. אם הרסיס מכיל עופרת במינון גבוה ונמצא במקום שבו הוא בא במגע עם נוזלי מפרק, קיימת סכנה תאורטית של הרעלת עופרת לאורך שנים, ובמקרים כאלה הרופאים יבצעו מעקב של בדיקות דם תקופתיות.
בסופו של יום, ההחלטה הרפואית להשאיר רסיס בגוף היא החלטה מושכלת שנועדה להגן על החולה מפני סיכונים מיותרים, מתוך הבנה שהגוף מסוגל להכיל את העצם הזר ולחיות איתו בשלום לאורך שנים.
התרעות פיקוד העורף