פגיעת חרדה היא תגובה נורמלית למצב לא נורמלי, והיא מתעוררת באופן מיידי כתוצאה מחשיפה לאירוע מאיים. התסמינים הנפוצים כוללים תחושת קיפאון, שיתוק של הגוף, היפראקטיביות, דיבור מהיר ללא הפסקה, בכי עז, רעד וקשיי נשימה. בניגוד להפרעה פוסט טראומטית שמתבטאת רק שבועות או חודשים לאחר האירוע וכוללת חוויה מחדש של הטראומה בחלומות ובזיכרונות, פגיעת חרדה מתרחשת כאן ועכשיו. הניסיון הרפואי מראה שאצל רוב האנשים המצוקה הזו חולפת בתוך מספר שעות או ימים, במיוחד אצל ילדים ובני נוער שיש להם כוחות התפתחותיים חזקים המסייעים להם לשוב לשגרה מהירה. עם זאת, בקרב חלק קטן מהאוכלוסייה החרדה עלולה להימשך ולהפוך למצוקה כרונית שדורשת סיוע מקצועי מעמיק.
בתוך כך, ישנם אנשים שנמצאים בסיכון גבוה יותר לפתח תגובות חרדה חריפות. מדובר באנשים עם תמיכה חברתית נמוכה, כאלו שעברו טראומות בעבר או מי שסבלו ממצוקה נפשית עוד לפני האירוע הנוכחי. פגיעת החרדה לא פוסחת על אף קבוצת גיל, למרות שהיא נראית אחרת בכל שלב בחיים.
אצל ילדים היא עלולה להתבטא באלימות, קשיי שינה, התפרצויות בכי קשות או חזרה להרטבה. אצל מבוגרים התסמינים כוללים בעיקר קשיי ריכוז, תחושת חנק, לחץ בחזה ופחדים עמוקים. הצוותים של מגן דוד אדום שפרוסים בשטח פוגשים את הנפגעים הללו בדקות הראשונות לאחר הנפילה או האזעקה, כשהמטרה המרכזית שלהם היא להעניק עזרה ראשונה נפשית שמונעת את התקבעות הפחד. ברוב המקרים הטיפול בשטח מספיק כדי להרגיע את המערכת הגופנית, אבל ישנם מצבים שבהם נדרש פינוי לבית החולים לצורך הערכה של פסיכיאטר או קבלת טיפול תרופתי נוגד חרדה.
הכלי המרכזי שבו משתמשים היום כוחות הביטחון והרפואה לטיפול בנפגעים בשטח נקרא מודל יהלום. המודל הזה מבוסס על חמישה עקרונות פשוטים שנועדו להעביר את הנפגע ממצב רגשי מוצף למצב קוגניטיבי מתפקד. השלב הראשון הוא מחויבות: המטפל מצהיר בפני הנפגע שהוא נמצא איתו ושהוא לא לבד. השלב השני הוא עידוד לפעילות יעילה: במקום להגיד לנפגע להירגע, מבקשים ממנו לבצע פעולה פשוטה כמו לספור את האנשים מסביב או לעזור לאסוף חפצים. השלב השלישי הוא הקשר, יצירת רצף של האירועים כדי להפיג את הבלבול. המטפל מסביר לנפגע בדיוק מה קרה, איפה נפל הטיל ומדגיש שהאירוע המאיים הסתיים. השלב הרביעי הוא לגיטימציה, המטפל מסביר לנפגע שמה שהוא מרגיש הוא טבעי לגמרי לאור המצב. השלב האחרון הוא הבניית מחויבות להמשך תפקוד.
כשמגישים עזרה לנפגע חרדה, יש להימנע ככל האפשר משאלות על רגשות. שאלות כמו איך אתה מרגיש רק מגבירות את ההצפה הרגשית ואת המצוקה. במקום זאת יש לשאול שאלות פשוטות שדורשות חשיבה ובחירה, למשל כמה זמן אתה נמצא כאן או למי מהמשפחה אתה רוצה להתקשר קודם. המטרה היא להפעיל את החלק במוח שאחראי על החשיבה הלוגית ולכבות את האזור שאחראי על התגובה הרגשית המתפרצת. חוסר אונים הוא האויב הגדול ביותר במצבי חירום, ולכן הפעלה של הנפגע היא המפתח להחלמה. בנוסף, חשוב מאוד לייצר סדר ברצף האירועים, כי אדם במצוקה סובל לעיתים מאיבוד זיכרון חלקי לגבי מה שהתרחש. תיאור ברור של העובדות עוזר להפחית את החרדה ומחזיר את תחושת הביטחון.
פינוי לבית החולים מתבצע כשהטיפול הראשוני בשטח לא מביא להטבה, או כשמופיעים סימנים גופניים קיצוניים שעלולים לסכן את הנפגע. אם הדופק נשאר מהיר מאוד לאורך זמן, אם הנפגע סובל מקוצר נשימה חריף או אם הוא נמצא במצב של בלבול עמוק שבו הוא לא מזהה את סביבתו, הצוות הרפואי יחליט על פינוי לחדר המיון. שם יבוצעו בדיקות כדי לוודא שלא מדובר באירוע לבבי או בבעיה רפואית אחרת שדומה בתסמיניה להתקף חרדה. במקרים קלים יותר המופנים לקהילה, מרכזי החוסן מעניקים טיפול ממוקד שנועד להחזיר את האדם לתפקוד מלא בתוך זמן קצר. הסטטיסטיקה מראה שמעל 90% מהנפגעים שמקבלים טיפול נכון בשטח חוזרים לשגרה מלאה ללא נזקים ארוכי טווח.
בתוך כך, מערכת הבריאות העמידה לרשות הציבור קווי תמיכה טלפוניים שמאוישים על ידי אנשי מקצוע בכל קופות החולים. בנוסף לכך ארגון ערן מעניק סיוע נפשי ראשוני בטלפון 1201 לכל מי שזקוק לאוזן קשבת. היכולת להושיט יד לנפגע חרדה בזמן אמת היא קריטית, והיא לא דורשת הכשרה רפואית מורכבת אלא בעיקר נוכחות, רוגע והבנה של הצרכים המיידיים של האדם שנמצא מולכם.
התרעות פיקוד העורף