אלא שכאן מתחילה ההסתייגות המרכזית. מרבית המחקרים והדיווחים הרפואיים אינם עוסקים בשוקולד המריר הסטנדרטי שנמכר בסופר, אלא בתמציות קקאו, אבקות מרוכזות או שוקולד עם אחוז קקאו גבוה מאוד, לרוב 70% ואף יותר. בתהליך הייצור התעשייתי של שוקולד, חלק ניכר מהפלבנואידים נהרס, בעיקר בשלבי הקלייה והעיבוד.
דיווחים רפואיים מצביעים על כך ששוקולד מריר מסחרי מכיל לעיתים כמות נמוכה בהרבה של החומרים הפעילים בהשוואה למה שנעשה בו שימוש בניסויים. המשמעות היא שכדי להגיע להשפעה ביולוגית דומה, יש צורך לצרוך כמות גדולה יחסית של שוקולד.
הרופאים מדגישים שהשיח הציבורי סביב שוקולד מריר סובל לעיתים מהגזמה. הרצון למצוא "תרופה טעימה" מוביל להעצמת יתרונות שוליים ולהתעלמות מהמחיר הקלורי. בדיווחים קליניים מציינים כי אנשים שמוסיפים שוקולד מריר לתפריט מבלי להפחית ממקורות אחרים של קלוריות אינם משפרים את מצבם הבריאותי, ולעיתים אף להפך.
עם זאת, הספרות הרפואית לא שוללת לחלוטין את מקומו של השוקולד המריר. בהשוואה לשוקולד חלב הוא עדיף מבחינה תזונתית, מכיל פחות סוכר ויותר קקאו. צריכה מתונה, כחלק מתפריט מאוזן, אינה מזיקה ואף עשויה לתרום במידה קטנה לבריאות כלי הדם.