הקושי המרכזי בזיהוי קיים דווקא אצל תינוקות. הם אינם מדברים ואינם יכולים לתאר מה אירע להם. לכן, הסימנים הראשונים הם לעיתים עדינים ומתבטאים בשינויים בהתנהגות. שינויים קיצוניים בדפוסי שינה, ירידה בתנועתיות, רתיעה ממגע או פחד מרעשים חזקים עשויים להעיד על מצוקה. גם תינוק שמפסיק לחייך או מסרב להתקרב לדמות מטפלת מוכרת מעורר חשד.
אחד הסימנים האופייניים הוא סימני לפיתה על הזרועות, הנראים כמעין טביעות אצבעות. סימנים אלה נוצרים לעיתים בזמן טלטול, מצב מסוכן המכונה תסמונת התינוק המטולטל. בטלטול, ראש התינוק נע במהירות מצד לצד ועלולים להיגרם דימומים ברשתית ובמוח, גם ללא חבלה ישירה. לעיתים הפגיעה מתרחשת מבלי שניתן לראות סימן חיצוני ברור.
שברים הם ממצא שכיח נוסף. תינוק שמסרב להזיז גפה מסוימת או בוכה בעוצמה בעת ניסיון להזיז יד או רגל עשוי לסבול משבר. בצילומי הדמיה ניתן לעיתים לזהות שברים בשלבי החלמה שונים, דבר המעיד על פגיעות חוזרות לאורך זמן. גם נפיחות בקרקפת או סימנים על העכוזים, דוגמת סימני כף יד, עשויים להעיד על פגיעה.
עם העלייה בגיל, מתווספים סימנים נוספים. ילדים מגיל שנתיים יכולים לבטא חוויות דרך דיבור, משחק או ציור. אמירות כמו “הרביצו לי” או ציורים שבהם הילד מציג את עצמו קטן ומפוחד לצד דמויות מאיימות עשויים לשקף מצוקה ממשית. גם שינוי בהתנהגות, כמו הסתגרות, תוקפנות או חיקוי של התנהגות מבוגרים חריגה, מחייבים בדיקה.
כאשר עולה חשד להתעללות, חדרי המיון מפעילים פרוטוקול בדיקות מקיף שמטרתו להבין האם מדובר בפגיעה מקרית או מכוונת. הבירור מתחיל בהערכה קלינית מדוקדקת של מצבו של הילד, ובבדיקה האם קיים פער בין הסיפור שנמסר לבין הממצאים הרפואיים.
בדיקות דם מהוות חלק מרכזי בתהליך. הן כוללות בדיקת תפקודי קרישה לשלול מחלות דמם, לצד מדדים לזיהום, תפקודי כליה וכבד ורמות אלקטרוליטים. בתוך כך נבדקת תמונת דם מלאה, שיכולה להעיד על אנמיה, דלקת או מצב תזונתי ירוד. במקרים מסוימים מבוצעות בדיקות טוקסיקולוגיות לאיתור חשיפה לחומרים מסוכנים.
בדיקות שתן משלימות את הבירור ומסייעות בזיהוי התייבשות, הפרעות מטבוליות ולעיתים גם חשיפה לחומרים רעילים. ממצאים אלה יכולים להצביע על הזנחה מתמשכת ולא רק על אירוע נקודתי.
הדמיה היא אחד הכלים החשובים ביותר. בדיקת צילום רנטגן של כל השלד, המכונה סקירת שלד, מאפשרת לאתר שברים ישנים וחדשים. זיהוי שברים בשלבי החלמה שונים מהווה עדות משמעותית לפגיעות חוזרות.
כאשר עולה חשד לפגיעה מוחית, מבוצעת בדיקת בדיקת CT ולעיתים גם בדיקת MRI. בדיקות אלה מאפשרות לזהות דימומים או נזק לרקמות גם ללא סימנים חיצוניים. במקביל מתבצעת בדיקת קרקעית עין, שבה ניתן לאתר דימומים ברשתית, ממצא אופייני למצבי טלטול.
לעיתים מבוצעות גם בדיקות נוספות, כמו אולטרסאונד בטן לזיהוי פגיעות פנימיות. הערכה תזונתית מהווה חלק בלתי נפרד מהבירור, כאשר רמות חלבונים, ויטמינים ומינרלים עשויות להעיד על הזנחה.
לצד הבדיקות הרפואיות מתבצעת הערכה רב תחומית. עובדת סוציאלית מעורבת כבר בשלבים הראשונים, נאסף מידע על סביבת החיים של הילד, ונבחנת התאמה בין הממצאים הקליניים לבין התיאור שנמסר. כאשר מתגלים פערים או סימנים מחשידים, המערכת מערבת את רשויות האכיפה.
אחד הכלים הנוספים בזיהוי מצוקה בילדים הוא ציור. ילדים שחוו פגיעה מציגים לעיתים בציוריהם דמויות מאיימות, שימוש בצבעים כהים או תחושת הקטנה ובידוד. גם סימנים פיזיים כמו כוויות, שריטות, סימני נשיכה או חבלות בצורות לא אופייניות עשויים להעיד על פגיעה מכוונת.
במקרים של חשד להתעללות או הזנחה, ניתן לפנות למשטרה או להגיע לבדיקה רפואית, גם כאשר אין ודאות מלאה. לעיתים, עצם הבדיקה היא זו שמאפשרת לזהות את המקרה בזמן ולמנוע את הפגיעה הבאה.
התרעות פיקוד העורף